קבלת ערעור תוקף הסכם גירושין מאושר בידי בית הדין הרבני

ב-י' באדר ב' תשס"ה (21.03.2005) ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני האיזורי בירושלים הנכבד, ובו נקבע, בין היתר, כך: "לסיכום, ביה"ד היתרה באישה מספר פעמים, הן בדבר חובתה להתדיין בירושלים, והן בדבר האפשרות, כי תחוייב בקבלת גט, וכי ינתן לבעל היתר נישואין. חרף התראות אלה, נימנעה האישה להופיע לדיונים באמתלאות שאין בהן ממש...

ביני לביני, המבקשת הגישה עתירה נוספת לבג"ץ (וזאת מבלי לציין במסגרתה את העתירה הראשונה שהגישה) וכן כנגד הכרעתו הקודמת של בית הדין הרבני הגדול הנכבד בעירעור שהגישה בשעתו, וכן כנגד האישור שנתן נשיא בית הדין הרבני הגדול לפסק דין הנ"ל, המתיר למשיב לשאת אשה נוספת (ראו: בג"ץ 2917/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (17.06.2010)).

בגדר ההכרעה הנ"ל, בקשת רשות העירעור נדחתה מהטעם שהשאלות העקרוניות הדורשות הכרעה לא התבררו בידי בית המשפט קמא שם. בהודעת המבקשת, בתגובה להחלטתנו הנ"ל, נטען כי בשונה מההליך ב-בע"מ 2374/11 הנ"ל, במקרה שלפנינו טענת חוסר הסמכות העניינית הועלתה על-ידי המבקשת החל משלב הדיון בערכאה הראשונה, וכן כי בית המשפט המחוזי הנכבד הביע עמדה ברורה בשאלת סמכותו העניינית בנושא (גם אם תוך היתעלמות מטענות ואסמכתאות שונות שהוצגו בכתבי טענותיה).

בין הסוגיות הנחשבות לחלוטין כ"עינייני גירושין" הנתונות בסמכות בלעדית של בתי הדין הרבניים, ניתן למצוא: תביעות לגירושין, הצהרות על תוקפם של גירושין, אישור של הסכמי גירושין ותביעות על יסוד הסכמים כאלו (עיינו: שיפמן, בעמ' 36; שוחט ושאוה, בעמ' 10).

...

מכאן שלתפיסתי מהסכום הכולל שנפסק לטובת המשיב (265,000 ש"ח) יש להפחית סך של 18,750 ש"ח ולהעמידו על סכום של 246,250 ש"ח. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את עיקר הבקשה למתן רשות ערעור ולהותיר את עיקר פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד על כנו, בכפוף לתיקון המפורט בפיסקה 43 שלעיל.

לפיכך אני סבור כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור בכללותה.

אני סבור אפוא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור במלואה.

][ לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט א' קולה) אשר ניתנה ביום 3.1.2022 ברמ"ש 65170-12-21 (להלן: בית המשפט המחוזי), ואשר דחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטותיו של בית משפט לעינייני מישפחה נצרת (השופט מ' שדאפנה) אשר ניתנו ביום 5.12.2021 וביום 21.12.2021 בתלה"מ 76702-12-20 (להלן: בית המשפט לעינייני מישפחה), ואשר בגדרן קבע בית המשפט דיון לשמיעת ראיות בסוגיית הסמכות של בית הדין הרבני האיזורי חיפה (להלן: בית הדין הרבני) לידון בתוקפו של הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים ביום 3.2.2020 ולו ניתן אישור ותוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני ביום 18.2.2020 (להלן: הסכם הגירושין).

כמו כן החלטתי לקבל את העירעור, לבטל את ההחלטות קמא – זאת של בית המשפט המחוזי וזאת של בית המשפט לעינייני מישפחה – ולקבוע כי הסמכות העניינית לידון ולהכריע בתוקפו של הסכם הגירושין נתונה בידי בית הדין הרבני.

...

לאחר עיון בכתובים אשר הונחו לפניי על ידי בעלי הדין, החלטתי לדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותיי לפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כמו כן החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטות קמא – זאת של בית המשפט המחוזי וזאת של בית המשפט לענייני משפחה – ולקבוע כי הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתוקפו של הסכם הגירושין נתונה בידי בית הדין הרבני.

לאור כללי הסמכות העניינית, אשר נמצאים עמנו מקדמת דנא, סבורני כי בקביעתו אחרונה זו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה.

הערעור מתקבל אפוא, וההחלטות קמא מבוטלות בזאת.

אני קובע כי הסמכות לדון בכל טענות המשיבה בדבר זכאותה לביטולו של הסכם הגירושין ובטלות ההליך אשר התקיים בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין הרבני, ולו בלבד.

במידה וההסכם היה מאושר בפני בית המשפט, נראה שההכרעה הייתה ברורה, כי ההסכם מחייב את הצדדים, והרכוש יחולק כאמור בו, ואין לקבל כל טענה של "כוונת שתוף ספציפי" בנכסים הרשומים על שם התובע מלפני הנישואין (טענה שעלתה ע"י הנתבעת), כאשר הסכם הממון גובר על כל טענה מסוג זה. ונזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בטבת תש"פ (6.1.20): בנוסף, כבר עתה נוכל לקבוע בפן העקרוני, כי ככל שהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין אושר בידי נוטריון, אזי הוא בתוקף (כאמור בסעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון), ועקרונית, הוא גובר על כל מחשבה או פסיקה עקרונית לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הבעל או על שם האשה, אם נרכשה לפני הנישואין ע"י בעל הזכויות בנכס.

ונצטט אף מתוך החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (עמ"ש 40275-10-17 י' ואח' נ' י'): בשורה של פסקי דין נקבע כי הסכם ממון אשר לא קיבל את אישור הערכאה המוסמכת, הנו חסר תוקף (ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, ל"ט (3) 776 [פורסם בנבו] (28.10.1985).

  היטיב לתאר את המציאות המשפטית, כב' בית המשפט המחוזי בה"פ (מר') 2623-10-08, כדלקמן: "לגופה של הטענה - השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר ע"י הערכאה המוסמכת טרם הוכרעה בפסיקה. הכלל הוא, כי אישור המוענק ע"י בימ"ש להסכם ממון מהוה תנאי לתקפותו (ע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט (3) 776). יחד עם זאת, כחריג לכלל, יש הרואים באישור בית משפט רובד נוסף להסכם שערכו בני זוג, ולפיהם, גם הסכם ממון שלא אושר ע"י בימ"ש, עשוי להחשב להסכם תקף עפ"י דיני החוזים (ר' ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499), מכח סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', [פורסם בנבו] תק-על 2003(4) 1318, משקולי מניעות (ע"א 151/85 רודן נ' רודן פ"ד לט(3) 186) או מכח דוקטרינת תום הלב וההשתק (ר' ת"א (ת"א) 8432/87 ברט נ' ברט (לא פורסם), [פורסם בנבו] עמ' 557/00 אהרונסון נ' אהרונסון [פורסם בנבו] תק-מח 2001(1) 4327), והכל - כאשר מאז חתימת הצדדים על ההסכם התנהגו על פי המוסכם ביניהם."  השאלה בסופו של יום הינה שאלה בעובדה.

היתייחסות לסעיף 17 להסכם הממון באשר לאמור בסעיף 17 יבהיר בית הדין כי אינו מיתעלם מהאמור בסעיף 17 להסכם הגירושין, בו נכתב כי הצדדים יפנו לבית המשפט למשפחה על מנת לאשר את ההסכם, ובפועל הצדדים לא עשו זאת; אך בהתאם לאמור לעיל, הצדדים סברו שההסכם אושר ע"י נוטריון, נהגו לפי הוראות ההסכם כ-15 שנה, ועד לאחרונה לא ביקשו את ביטולו, כולל בתחילת ההליך לפירוק השתוף.

...

במקרה זה, נוכח משך שנות הנישואין הארוכות בהן התגוררו הצדדים בדירת המגורים עם בנותיהן, השקעת משאביהם הכלכליים בהשבחת הדירה, והיעדר יכולת כלכלית ממשית המאפשרת לאישה לשכור לעצמה דירה אחרת, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא עת דחה את מועד פינוי האישה עד לאחר שתקבל את הפיצוי בגין שווי ההשבחה.

מסקנה לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסכם הממון שבין הצדדים מיום ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004) הוא בתוקפו, אף שלא אושר על ידי הצדדים בבית המשפט בבית הדין או בפני נוטריון.

לאחר לבטים, לא ייפסקו הוצאות משפט לטובת התובע בגין הבקשה של הנתבעת לביטול הסכם הממון, אף משום שיתכן ולאור הפסיקה לתשלום דמי שימוש לטובתו של התובע, לא יצא הוא נפסד מהתמשכות ההליך בגין התביעה לביטול ההסכם, ואף לאור כל האמור לעיל בהרחבה.

בין המערער לאמה של המשיבה , נחתם הסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה ביום 16/3/2000 [להלן: "הסכם הגירושין"].

בפרשת ארגון מגדלי ירקות נקבע: "ברי אפוא, כי השיקול העקרי שצריך לעמוד ביסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה. כדי להיתחקות אחר כוונתם ולקדם את את תועלתם, על בית המשפט להיתחשב בכל מקור רלוונטי, לא רק בלשון שנקטו הצדדים, אלא גם באילו נסיבות נערך החוזה [...] יחד עם זאת כפי שציינו חברי, ראוי בעיני להדגיש, כי מאחר ובידי הפרשן, הם בתי המשפט, כלי פרשני ניכר, שבאמצעותו עליו להגיע להבנת אומד דעת הצדדים לחוזה, יש לנהוג בחיפוש אחר אומד דעתם הסוביקטיבי של הצדדים בזהירות מירבית ותוך ניסיון לרדת לסוף דעתם. לשם כך על הפרשן לבדוק בציציות את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות באופן רציף ולנהוג במקצועיות ובזהירות בהתבסס על מכלול הממצאים". בד"נ 2045/05 הנ"ל, נאמר ע"י כב' השופט ריבלין: "החוזה הכתוב הוא פרק חשוב – לעיתים החשוב ביותר – בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה". בתיקון מס' 2 לחוק החוזים נקבע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בברע"א 3961/10 קבע כב' השופט ריבלין כי גם לאחר תיקון 2 לחוק החוזים: "יש להיתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו". בע"א 3894/11 דלק- חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (פורסם במאגרים המקוונים), קבע כב' השופט ג'ובראן, כי השיקול העקרי שצריך לעמוד ביסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה, כדי להיתחקות אחר כוונתם ולקדם את תועלתם, על ביהמ"ש להיתחשב בכל מקור רלוואנטי, לא רק בלשון שנקטו הצדדים, אלא גם באילו נסיבות נערך החוזה.

...

הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה.

לנוכח כלל האמור, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

רקע כללי הצדדים, בני זוג לשעבר, חתמו על הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין 11 .

בבית הדין הרבני האיזורי ביום 15.06.2009 במהלך שנת 2013 פנתה המערערת ללישכת ההוצאה לפועל באשדוד ופתחה בהליך לגביית דמי המזונות שנקבעו בהסכם הגירושין.

נכון לאותה עת עמד חוב המזונות על 148,715 ₪, ובסופו של יום עלה בידי המערערת לגבותו באמצעות כספים שהתקבלו מעיקולים שהוטלו אצל צד שלישי.

ג - המערערת פנתה לבית משפט זה בחוסר ניקיון כפיים, עת נימנעה מלציין, כי פנתה כבר בעבר לבית המשפט של פשיטת הרגל בבקשה לפסיקת שכר טירחה ובקשתה נדחתה, ולכן היא מושתקת מלשוב ולעתור לכך משישנו מעשה בית דין בעיניין.

...

אין בידי לקבל טענת המערערת, ולא מצאתי כי נפלה בהחלטה טעות משפטית, וודאי לא טעות קיצונית, ואף לא פגם או פסול בשיקול הדעת של הרשמת.

מסקנה זו מתבקשת גם נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שניתן לאחרונה (מפי כב' השופטת גאולה לוין), בו הובהר, כי סעיף 10 לחוק ההוצאה לפועל קובע הוראה ברורה בעניין פסיקת שכר טרחה, וכשמדובר בהליכי ביצוע של פסקי דין למזונות, אין מקום להידרש לתעריף המינימלי שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין ועל החלטה בעניין להיות מנותקת ממנו.

גם טענת המערערת לפיה יצאה שגגה תחת ידי הרשמת בקבעה, כי אין לפסוק שכר טרחה בגין התקופה בה נוהלו כנגד המשיב הליכי פשיטת רגל, דינה להידחות.