ההליך מושא הבקשה הוא תביעה כספית אשר הסתיימה ביום 19.6.2023 בפסק דין, שבגדרו חויבו המבקשים לשלם למשיבה סך של 2,359,985 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: פסק הדין).
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו שאם הבקשה נועדה להוות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הרי שהיא לא הוגשה כבקשה כזו, וכי ממילא הבקשה "אינה מדגימה כל טעם לקבלתה". ימים ספורים לאחר מכן, ביום 25.7.2023, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, בה עמדו על כך שבקשתם היא "בקשה למתן הוראות" ולא נועדה להיות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
המבקשים חוזרים וטוענים כי בית המשפט המחוזי נתן לבקשתם "פרשנות שגויה" בכך שהתייחס לבקשה לעיון חוזר כאל בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בעוד שבקשתם עניינה ב"מתן הוראות באם ניתן להפקיד בקופתו כספים שנפסקו לחיוב ע"פ פסק הדין, אם לאו".
משקבעתי בהחלטתי מיום 9.10.2023 (בע"א 7361/23) כי המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה שתכליתה, למעשה, עיכוב ביצועו של פסק הדין – אין מקום להדרש לטענות בדבר סיווג הבקשות פעם נוספת, שלישית במספר, שכן כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו (ראו למשל: רע"א 8100/22 או.די.אוקולר דיסקברי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.7.2023); ע"א 1818/19 עלי נ' אדין, פסקה 3 (7.11.2019)).
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, דין הבקשה להידחות.
המבקשים לא תמכו בקשתם למתן הוראות, או בקשתם לעיון חוזר, בראיות המבססות את טענותיהם באשר למצבה הכספי של המשיבה, וגם הטענה שהועלתה במסגרת בקשת רשות הערעור, לפיה "לאור המצב המלחמתי [...] המשיבים לא יוכלו להיפרע מהמשיבה" (סעיף 27 לבקשה; הטעות במקור), נטענה אף היא בעלמא וללא ביסוס כלשהו, ועל כן דינה להידחות.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.