קבלת עובדת בהריון לפיטורים מאוחרים יותר

נסיבות סיום ההעסקה טענות התובעת ביום 14.4.2019 התבקשה התובעת על ידי מנכ"ל הנתבעת 1 להרים משקל כבד, לאחר שבן זוגה שעבד אף הוא יחד עימה ציין שהיא לא יכולה להרים משא כבד מפני שהיא בהריון, אמר מנכ"ל הנתבעת 1 לתובעת שלא תתייצב יותר לעבודה.

לאור האמור מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת לפיה הנתבעת 2 ידעה על דבר הריונה של התובעת בסמוך למועד פיטוריה, ולכל המאוחר באמצע חודש מאי 2019.

...

על רקע האמור, ובהיעדר תחשיב נגדי, מצאתי לקבל את תחשיב התובעת ולפסוק לה עבור רכיב זה סך של 2,638.

] לאור האמור דין תביעת התובעת לעניין רכיב זה להידחות.

סוף דבר הנתבעות תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אבדן השתכרות לאור הפרת חוק עבודת נשים בסך של 20,000 ₪.

הנתבעים טענו מנגד כי לא נפל כל פגם במעשיהם; כי לא הפרו את חוק שויון ההזדמנויות וממילא הוראות חוק זה אינן חלות עליהם; כי התובעת היתנהלה כלפיהם תוך הפרת אמון הן בכך שלא סיפרה על הריונה עד לאחר שהתקבלה לעבודה והן בכך שנסיונה למעשה לא תאם את המצג שהציגה בפניהם; כי פיטורי התובעת נעשו אך בשל חוסר מקצועיותה אשר לא תאם את צרכיהם.

ביום 1.11.16 שלחה התובעת הודעה לאלמוג במסגרתה ביקשה לברר את הדברים וכך ציינה: "היי אלמוג/סיון צהריים טובים. אומנם זה באיחור של מספר ימים אבל העיסוקים הרבים לא השכיחו ממני את ההלם ובעיקר את האכזבה מהשיחה הקצרה והמוזרה שדיברנו. לא הבנתי למה לא חזרת אלי כמו שסיכמנו ולא הבנתי למה כשאני התקשרתי אתה לא עונה וגם לא חוזר, הרגשתי ממש לא נעים כאילו מתחמקים ממני. כשבסוף דברתי איתך אמרת לי שכנראה הסתדרתם עם העובדת שהייתה אמורה לעזוב לברלין או משהו כזה. האם בגלל שאני כנה ואמיתית ואמרתי שאני בהריון זאת הסיבה להתחמקות ולבסוף לאי קיבלתי המשרה? חשבתם שאשה בת 30 שיש לה ילדה אחת בת שנתיים וחצי תישאר ככה?? זה דבר מבורך כמוכם יודע??! מן הסתם במוקדם או במאוחר זה היה קורה. חשבתי שמהתחלה ועד לאותו רגע שאמרתי את זה השארתי רושם מצוין, מקצועי ואמין ושאלתם מתי אני כבר יכולה להתחיל וגם אתם נראתם לי כחברה קטנה, ביתית וחמה שבאמת מדרבנים את העובדים לעסוק בכל התחומים שבאמת גמישים בשעות וכדו? האם טעיתי בהבחנה? האם עשיתי טעות שהייתי כנה ואמיתית למרות שלא הייתי חייבת כי זאת אני?! כי לא רציתי להכנס ושפתאום יסתכלו עלי כאילו רימיתי מישהו?? אני המשכתי לעבוד באותו מקום ואתם לא חייבים לי כלום זה ברור. אבל הכנות חשובה לי! האם באמת הסתדרתם עם אותה עובדת ואינכם צריכים או שבגלל שאמרתי בסוף שאני בהיריון". בתשובה השיבה סיון בזו הלשון: " היי דנה, מה שלומך?

במהלך שיחת השימוע נאמר כך: " סיון: ... אני לא רוצה לבזבז את הזמן היקר שלי על ה, על את אמרת, היא אמרה, זה לא רלוואנטי, זה לא לגיטימי, בעיני עוד פעם לא עשית את העבודה שלך, את עכבת אותי יותר מאשר עזרת לי ... מבחינתי רמת השרטוט שלך נמוכה, הרמת ידע שלך נמוכה הרבה יותר, הצגת את עצמך בראיון בצורה מסויימת, זה לא מה ש, מה שיש בפועל, מעבר לזה, מעבר לזה, כעובדת את לא נעימה, את חצופה, את לא יודעת לקבל מרות וזו ובזה אנחנו מסכמים את השיחה, אני יכולה להשתחרר?

...

סיון העידה כי בין הצדדים החל ויכוח שבהמשכו "התנפלה" התובעת והחלה לצעוק על סיון והאינטרקציה עלתה לטונים גבוהים, התובעת סירבה להקשיב לה ולקבל את הערותיה ואף פנתה לעובדת אחרת ואמרה לה "מה היא חושבת לעצמה" ואז החליטה סיון שאין מנוס מלהזמין את התובעת לשימוע לקראת פיטורים.

בענייננו, לא מצאתי כי התקיימו התנאים החריגים והקיצוניים המצדיקים פסיקת פיצוי נפרד בשל עוגמת נפש ודין טענה זו - להידחות.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, ישלמו הנתבעים לתובעת כדלקמן: פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ובכריתת חוזה בסך של 20,000 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 12,100 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 2,000 ₪.

שוכנענו באמיתות גרסת המעסיק, אשר התקבלה גם על ידי הממונה, לפיה כבר ביום 18.6.15 הודיע המעסיק לתובעת כי לא ימשיך בהעסקתה וייתן בידה מכתב פיטורים ובתגובה הודיעה לו התובעת שהוא לא יכול לפטרה על פי החוק, כאשר רק במעמד מסירת מכתב הפיטורים לתובעת ביום 21.6.15 הודיעה האחרונה למעסיק באופן רישמי על הריונה (עמ' 9, ש' 3-12; סע' 17-19 לנ/3).

על יסוד כל האמור אנו קובעים, כי הפסקת עבודת התובעת התחייבה בשל פיטוריה וללא קשר לעובדה שבשלב מאוחר יותר, התובעת נזקקה על פי אישור הרופא שטיפל בה לשמירת היריון.

...

לסיכום, טענה התובעת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה.

על יסוד כל האמור אנו קובעים, כי הפסקת עבודת התובעת התחייבה בשל פיטוריה וללא קשר לעובדה שבשלב מאוחר יותר, התובעת נזקקה על פי אישור הרופא שטיפל בה לשמירת היריון.

סוף דבר במועד הפסקת עבודתה, בין אם 21.6.15 ובין אם 23.7.15, טרם היה בידי התובעת אישור רפואי בדבר צורך בשמירת הריון והוכח בבירור, כי הפסקת עבודתה נעשתה ביוזמת המעסיק וללא כל קשר להריון.

העובדה שהתובעת קיבלה בדיעבד אישור רטרואקטיבי לשמירת הריון, אין בה כדי לשנות קביעה עובדתית זו. לפיכך, התביעה לתשלום גמלה לשמירת היריון נדחית בזאת.

ביום 11.8.15 כתבה התובעת מיסרון למר גרשון בזו הלשון: "ישראל בוקר טוב, כבר יותר מחודש אני פונה לאנה הסייעת שתביא לי משמרות והיא מצידה לא עונה או עונה בפעם האחרונה ואומרת שאני צריכה לפנות אלייך...קח לתשומת ליבך שעדיין לא קבלתי משמרות לא לשבוע ולא לשבוע הבא והמקרה באויר יותר מחודש וכמובן שהכל מתועד. אז אני עדיין ממתינה לתשובה לגבי משמרות.., המשך יום טוב איורור חן". באותו יום השיב מר גרשון לתובעת במיסרון אשר נוסח כדלהלן: "האם תיעדת גם את המטופלים ששלחת למרפאה אחרת? מעבר לכך כימעט חודש לא הגעת לעבודה ובעיקר לשיחה עימי ועם גרי כפי שהתבקשת לאור התנהגותך ושליחת מטופלים ממרפאה זו למרפאה אחרת" (תיכתובת המסרונים צורפה כנספח יט' לתצהיר התובעת).

חרף זאת, מצאנו לנכון לקבוע כי מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה במועד מאוחר יותר, ביום 26.7.15, מאחר וזהו המועד בו הייתה קבועה לתובעת ישיבת הבירור השנייה.

סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, קובע כי לשם פיטורי עובדת בהריון אשר עבדה אצל מעסיק שישה חודשים לפחות, נידרש לפנות לקבלת היתר מאת שר העבודה והרווחה.

...

בהתייחס לבחינה הצורנית של חובת השימוע כבר נפסק כי (ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר, פורסם בנבו, 13.1.2011): "... השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו". בנסיבות מקרה זה, לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, מצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי בגובה משכורת אחת, בגין פגמים בהליך השימוע.

התובעת לא הוכיחה זכאותה לפיצוי כאמור ולא הוכח כי נגרם לה נזק נפשי על כן דין תביעתה בגין רכיב זה , להידחות.

סוף דבר- לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים: פיצוי בגין היעדר שימוע, בסך של 1,845 ₪.

עדיין נשאלת השאלה, מתי פוטרה התובעת? האם כטענת התובעת ביום ראשון 21.7.19, קרי בתום השיחה אליה זומנה?, או ביום שני 22.7.19 כפי שטוען הנתבע? הראיות אשר הוצגו תומכות יותר בגירסת התובעת והרבה פחות בגירסת הנתבע, ולהלן נסביר את עמדתנו; כאמור, במספר הזדמנויות שונות העיד בפנינו הנתבע, כי בסיום השיחה ביום 21.7.19, בקש מהתובעת לא להגיע לעבודה בשבועיים הקרובים, שזוהי תקופת ההודעה המוקדמת.

בית הדין הארצי קבע שם - להעדר רלוואנטיות של אי ידיעת המעסיק על ההיריון, "טענה זו – לאו טענה היא, שכן החוק מחייב מעסיק לקבל היתר לפיטורי עובדת בהריון גם במצב בו לא ידע כלל על ההיריון בעת ההחלטה על הפיטורים, וגם אם הפיטורים אינם קשורים להיריון (דב"ע לו/3-78 רחל פאלק – מדינת ישראל, פד"ע ט 197 (1977)" בפרשת פלדמן, כמו בתיק דנן, המעסיקה אישרה כי ידעה על ההיריון בסמוך לאחר הודעת הפיטורים, ותוך כדי תקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לעובדת.

(2) לענין סעיף קטן זה, ”התקופה המזכה“ – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעסיק ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה: (א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור; (ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר; (ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה.

...

לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת, פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת ההודעה המוקדמת בסך 4,189 ₪ .

לסיכום: נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים מטה, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.