קבלת טענה של "זוטי דברים"

לפניי בקשה להורות על ביטול כתב האישום, מחמת קיומו של סייג לאחריות הפלילית של זוטי דברים, על פי הוראות סעיף 34 יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין), ומאחר וקמה לנאשמים הגנה מן הצדק, לפי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ).

גם בק"פ (שלום עכו) 102/08 סגל ואח' נ' בנק הפועלים אגף משכן ואח' (1.3.09), בוטל כתב האישום בטרם שמיעת ראיות בשל קבלת טענה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה וטענה בדבר הגנת זוטי דברים.

...

נראה לי כי בידיי די נתונים המאפשרים בדיקה לכאורית זו, ובנסיבות אלו, אם התשובה תהא חיובית, הרי שהותרת טענת זוטי דברים לסיום המשפט (כאשר החלק הארי של המשפט צפוי להתקיים במסגרת פרשת ההגנה ובבחינת טענות ההגנה של הנאשמים) משמעה ניהול הליך סרק, בזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט.

מכל האמור לעיל, אינני סבורה כי מדובר במקרה כה חמור של פרסום, המקים אינטרס ציבורי מובהק לניהול הליך פלילי של הנאשמים, ולנקיטה בסנקציות פליליות כנגד הנאשמים, אלא מדובר במקרה אזרחי מובהק, שאל לבית המשפט לתת במסגרתו יד לשימוש בהליך הפלילי ככלי ניגוח או כתגמול, של אחד הצדדים לסכסוך כנגד רעהו.

לאור כל האמור לעיל, וכמובן שמבלי לפגוע בזכותם של הקובלים להגיש תביעה אזרחית בגין טענותיהם, אני מורה על ביטול כתב האישום ולמעשה על זיכוי הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם, מחמת הגנת זוטי דברים.

לאור החלטתי האמורה, לא מצאתי לנכון להתייחס לטענה החלופית של הגנה מן הצדק.

בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' חיים עזיזיאן, נג(5) 747 (1999) נפסק כי "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאנטרס הצבורי וההגנה תיתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו... הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאנטרס הצבורי'. " אם כך, עולה כי אין ליתן משקל בבחינת טענת זוטי דברים לנסיבותיו החיוביות, ככל שיהיו, של הנאשם בשונה מבקשה לסיום הליכים באי הרשעה.

אכן הפסיקה הכירה מקרים וקיבלה טענת הגנת זוטי הדברים גם בעבירת אלימות במשפחה.

...

מדובר בחריג המופעל לאחר שבית המשפט מצא כי מתקיימות יסודות העבירה הפלילית.

סוף דבר כאמור, במקרים בהם מדובר באלימות מינורית ופעוטה, ניתן לסווג את העבירה כמעשה קל ערך.

מכל האמור, בקשת הנאשם נדחית.

" בע"פ (מרכז) 39031-05-12 חננאל נגד מדינת ישראל (24.12.12) קיבל בית-המשפט המחוזי טענה של הגנת זוטי הדברים ביחס לנאשם בעל עבר פלילי ישן, אשר איים על זוגתו שייתן לה אגרוף, תוך שהוא מקרב את אגרופו לפניה.

...

החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים". כתב-האישום: הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר: "בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").

 בית-המשפט קבע כי במסגרת הדיון בהגנה יש לשקול את השיקולים הבאים: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות העניין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי...הרי שהדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

יחד עם זאת, קיומו או העדרו של עבר פלילי הוא רק נתון אחד, שאותו יש לשקול במכלול השיקולים הנסיבתיים, ואין לומר כי קיים כלל שלפיו דמו של בעל עבר פלילי "מותר" רק משום עברו, ואם המעשה, כשלעצמו, הינו מעשה קל ערך, החוסה, תחת הגנת זוטי דברים, אזי חלילה לנו אם נגמיש את מערך השיקולים הנוגעים לבעלי עבר פלילי רק מטעם זה, ואין להגיע למסקנה כי ביחס לאלו ניתן להגיש כל כתב-אישום גם אם עובדותיו קלות ערך.

אני סבור, כי התשובה לשאלה זו בשלילה.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכתב-האישום מחמת קיומה של הגנת זוטי הדברים.

באשר לארוע הדחיפה, הרי שגרסתו של הנאשם לפיה המתלוננת היתה בנידה באותה עת הנה גירסה כבושה, שכן הועלתה על ידו בהודעתו השלישית (ת/5) והסברו לפיה "התבייש" למסור פרט מהותי זה, שהוא לב ליבה של טענת ההגנה, אינו הסבר שיכול להיתקבל.

הגם שמדובר בתקיפה לכל דבר וענין, שכן עסקינן בהפעלת כוח על הגוף, בלא הסכמה (ראה הגדרת "תקיפה" בסעיף 378 לחוק העונשין), הרי שאם מקרה זה היה עומד לבדו, נראה ש"לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאנטרס הצבורי", היתה המאשימה נמנעת מלהגיש כתב אישום (וראה לענין זה פסיקה במסגרתה התקבלה טענת "זוטי דברים", על רקע זכוי מעבירות נוספות, חמורות יותר, שיוחסו בכתב האישום – ע"פ (מרכז) 39031-05-12 חננאל נ' מדינת ישראל (24.12.12); ע"פ (מרכז) 30256-02-14 איניאו נ' מדינת ישראל (3.9.14)) .

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, ולאחר שקראתי את פרוטוקול הדיון ועיינתי במוצגים, אני קובע כי הוכח בפניי, מעבר לספק סביר, שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום ועל כן, יש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. להלן טעמיי: עדותה של המתלוננת היתה אמינה עליי ומצאתיה מהימנה.

על אופי הויכוח, אליו התלווה אקט אלים מצד הנאשם כלפי המתלוננת, ניתן ללמוד מתוספת שמצאה לנכון עדן להוסיף, בכתב ידה, על גבי הודעתה נ/7 – "בגלל שאמא שלי פחדה שאבא ירביץ כי הוא עצבני ויש להם מתיחות וכל החיים הם רבים". כיתוב זה בא לאחר שעדן נשאלה מה סיפרה לה אמה אודות האירוע, ולאחר שהשיבה כי "היא רק אמרה לי לשלוח הודעה לדוד שלי". בין אם המתלוננת אמרה לעדן שהיא פוחדת שהנאשם ירביץ לה ובין אם מדובר בהסקת מסקנה של עדן מן הנסיבות, אין ספק שמדובר בחיזוק משמעותי לעדותה של המתלוננת, שכן, בזמן אמת, הועלה חשש – בין על ידי המתלוננת ובין מתוך הסקת מסקנה של עדן – לנקיטת אלימות מצד הנאשם כלפי המתלוננת.

לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום – אישום ראשון – תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג), בניגוד לסעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; אישום שני – תקיפה סתם (בן זוג), בניגוד לסעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.