קבלת השגה עקב שיהוי ואיחור במתן תשובה להשגה על ידי מס שבח

ביום 7.11.17 השיבה פקידת ההשגות לטענה שהועלתה במכתב מיום 8.8.17 בדבר החובה לקבל את ההשגה עקב חלוף המועדים.

תוצאת האיחור במתן ההחלטה היא כי דין ההשגה להיתקבל במלואה.

לטעמי, הודעה זו - שכאמור אינה בקשה טכנית או לאקונית אלא בקשה עניינית ומפורטת המלמדת על בדיקה מהותית של ההשגה ואי סיום הטיפול בה רק נוכח חוסר בחומר רלוואנטי הנמצא בידי המערערת - מביאה להארכת המועד למתן ההחלטה בהשגה, כך שמנין שלושת החודשים נימנה ממועד מסירת כל המסמכים והפרטים הנדרשים על ידי המערערת, ואין מקום לומר כי הוא חלף ביום 2.7.17 (תום תקופת ההארכה אילמלא התבקשה המערערת להגיש השלמות).

לענין זה יפים הדברים בבג"ץ 5992-97 שוש ערער נ' ראש-עריית נתניה צבי פולג (30.12.97) בקשר לסמכות מינוי סגן רשות שהוא ממלא מקום (להלן: ענין ערער) (ההדגשה שלי): "כבר נפסק בבית משפט זה, כי ההכרעה אם מועד שנקבע בחיקוק הוא בגדר 'הוראה מנחה' או 'הוראה מחייבת' תעשה על-פי תכליתה של הוראת החוק... בדרך כלל כאשר אין החוק מנוסח באופן השולל סמכות בחלוף המועד או כאשר אין הוא מטיל סנקציה מפורשת עקב האיחור, ואין פירוש כזה מתחייב מתכליתו, תהא ההוראה מן ההיבט של תוצאת הפעולה שהתבצעה שלא במועד הוראה 'מנחה' בלבד ... ככלל, ניתן לקבוע כי כאשר הסמכות המוענקת לרשות היא מסוג הסמכויות שהרשות חייבת במילוין אין היא יכולה להמנע מלמלאה בשל איחור במועד, ואין לומר שפטורה היא מלמלא חובתה בשל כך בלבד שחלף המועד שנקבע בחיקוק לעשיית המעשה בידי הרשות. חיוניות הפעולה שעל הרשות לבצע והאנטרס הצבורי הכרוך בה, או החשש מכך שאי מילוי הפונקציה המנהלית יפגע בזכות מזכויות הפרט, או החשש שתיפגע באופן משמעותי התכלית שלשמה הרשות פועלת, כל אלה הם טעמים שיש בהם כדי להצדיק מתן תוקף למעשה מינהלי, הגם שנעשה שלא בהתאם למועד הקבוע בחוק". הינה כי כן, ככל שהמדובר ב"הוראה מנחה" אזי על הרשות לעשות מאמץ לעמוד בסד הזמנים שנקבע בחוק, אך סטייה ממנו אינה מונעת קבלת החלטה על אף השהוי.

בשולי מכתב המנכ"ל היתייחס המנכ"ל "לשאלות שהופנו אלינו לאחרונה במסגרת הדיון בהשגה" וציין כי נוכח העמדה המשפטית לפיה ההשגה התקבלה אין צורך להשיב עליהן "ואולם במידה ותפנו את תשומת לבנו לחובה חוקית כלשהיא למתן תשובות לשאלות הנ"ל, נשיב עליהן כדין". לטעמי, בנסיבות המיוחדות שפורטו לעיל, ואף אם לא נתייחס להתנהלות המערערת כאל תכסיסנות כפי שיתכן שניתן היה ליגרוס, משעתרה המערערת באמצעות מייצגיה להארכת מועד להמצאת מסמכים אין היא זכאית לטעון כנגד הארכת המועד והיא מנועה מלעמוד על טענתה כי המועד חלף בתום ששה חודשים.

לטעמי, יש להקיש לעניין סעיף 359 לחוק בעיקר מהחקיקה הפיסקלית המקבילה הקוצבת מועדים לרשות המס הרלוואנטית וקובעת סנקציות של קבלת שומה עצמית או השגה, לפי העניין, בגין אי העמידה במועדים (ראו בין היתר: סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה [ נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – הפקודה); וכן - ע"א 3929/13 פקיד שומה תל אביב 3 נ' יוסי נאמן (10.12.2014) אשר בפיסקה 14 שבו מוסבר הראציונאל ל"סנקציה חזקה ובלתי שגרתית" של הסעיף ו – ע"א 3568/16 תיעוש אחזקה ותפעול מערכות בע"מ נ' פקיד שומה כפר סבא (16.8.2018) בו נסקרת בהרחבה ההיסטוריה הפסיקתית הנוגעת לפרשנותו וליישומו של הסעיף; סעיף 82 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; סעיף 87 לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963).

...

הנה כי כן, אני מצטרף לתוצאה לפיה דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה מקובלת עלי עמדתה של חברתי השופטת חני אופק גנדלר, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה לא הופרה הוראת סעיף 359(ח) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

סוף דבר- על דעת כל חברי ההרכב, דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.

מתן זכות לפדיון הנכס יאפשר למבקשת, כך לטענתה, להעביר על שמה את הזכויות בנכס כהעברת זכות במקרקעין אגב פירוק בהתאם להוראות סעיף 71 לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק מסוי מקרקעין").

בין היתר נטען על-ידם, כי יש לדחות את הבקשה בשל השהוי הרב בהגשתה; בשל העובדה כי המבקשת ידעה על ההליך ההתמחרות ובחרה לא להישתתף בו ואף לא להפקיד ערבות להבטחת ההצעה; בשל העידר קיומה של הזכות הנטענת לפדיון; בשל שקולי סופיות של הליך ההתמחרות והשלכות רוחביות על הליכי היתמחרות בעתיד; בשל כך שהמבקשת אינה זכאית לקבל זכויות אגב פירוק בהתאם להוראות סעיף 71 לחוק המקרקעין בהיעדר קיומם של התנאים המנויים בסעיף זה; בשל כך שהצעת המבקשת אינה הצעה (לא הוגשה בזמן, לא נתמכה בערבות בנקאית ולא פירטה מקורות מימון), ובשל העידר תחולה לסעיף 13 לחוק המישכון בנסיבות העניין.

בתשובה לכך חזרה המבקשת על טענותיה והוסיפה כי לשיטתה, יש לדחות את הטענה בדבר עיקרון סופיות הליכי ההתמחרות בשל כך שהבקשה הוגשה עשרה ימים לאחר שהמנהלים המיוחדים עתרו בבקשה לאישור המכר ובטרם הוגשה עמדת הכונס הרישמי.

בין השיקולים הבסיסיים התומכים באפשרות של העדפת האנטרס הנוגד של מקסום התמורה בהליכי חידלות פרעון ניתן למנות את ההכרה היסודית והא-פריורית של הצדדים בעובדה כי ייתכנו מצבים של העדפת האנטרס של מקסום התמורה, כי הם אינם צדדים "רגילים" לחוזה מכר, כי הצד לעסקה הנו מפרק, נאמן או כונס נכסים, שתפקידו העקרי הנו להשיג תמורה ראויה עבור ציבור גדול של נושים, וכי אישור תוצאת הליך ההתמחרות נתונה מלכתחילה לשיקול-דעת בית-המשפט.

ראו דבריו של בית המשפט העליון בעיניין ברכה, בעמ' 422: אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות כי בנסיבות חריגות ביותר ייתכן שהיה מקום להזקק אף להצעה מאוחרת אילו ניתן הסבר מניח את הדעת לאיחור ובהנתן משמעות כלכלית מיוחדת להצעה החדשה ובכפוף לכך שהייתה ניתנת למציעים אחרים היזדמנות להשוות הצעותיהם, ומקום שלא היה בכך משום פגיעה מהותית בציפייה לגיטימית של צד שלישי שהספיק בנתיים להיתקשר עם הנאמן בחוזה מכר.

שלישית, כפי שצוין לעיל, ספק אם למבקשת זיקה לנכס וכפועל יוצא מכך, גם טענת המבקשת בדבר פגיעה בה כתוצאה ממימוש הנכס מעלה קושי (ראו בהקשר זה לשון סעיף 13 (ב) לחוק הקובע: החייב וכל אדם שזכותו עלולה להפגע ממתן המישכון או ממימושו, רשאים לפדות את המישכון על ידי קיום החיוב לפני המועד לקיומו, ובילבד שבחיוב לתשלום כסף הנושא ריבית ישלמו לנושה גם את הריבית שהיתה מגיעה לו עד המועד לקיום החיוב או בעד ששה חדשים אחרי התשלום, הכל לפי התקופה הקצרה יותר; סעיף קטן זה לא יחול אם יש קביעה אחרת בהסכם המשכון ולא יחול על מישכון שניתן להבטחת סדרה של איגרות חוב.

...

להשלמת התמונה יצוין, כי גם הטענה בנוגע לתחולת סעיף 13 (ב) לחוק המשכון בענייננו, דינה להידחות.

באופן דומה אני סבורה כי אין צורך אף לדון בשאלת איתנותה הכלכלית של המבקשת.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

המינהל, בכתב התשובה שהגיש, טוען תחילה, כי המושב הגיש את השגתו על שומת השמאי קורן בשיהוי של כשלש שנים לאחר חתימת הסכם הפצוי בקרקע.

· המינהל לא הראה, לא בכתב התשובה, ולא בסיכומים מטעמו, כי נגרם לו שינוי מצב לרעה עקב השהוי בהגשת העירעור על השומה.

לסיכום ענין זה, אני דוחה את טענת המינהל כי לא עומדת למושב זכות ערעור על השומה, בשל העובדה שהגיש את העירעור באיחור.

דיון בטענה כי המושב אינו רשאי לערער בענין הוצאות הפיתוח טוען המינהל כי זכות העירעור שניתנה למושב היא רק בנוגע לשווי הקרקע, ואילו נושא הוצאות הפיתוח אינו פתוח להשגה או ערעור.

אין המדובר בעירעור על שווי הקרקע, לצורך הפחתת מס השבח או מס הרכישה, כטענת עו"ד דגני.

וב"הואיל" העשירי של ההסכם לפצוי בקרקע (המהוה חלק בלתי נפרד ממנו) נקבע כי: "והואיל ומוסכם בין הצדדים כי על פי הוראות החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל, בעלי הזכויות יקבלו כפצוי בקרקע ובהתאם לטבלאות איזון של התכנית יחידות דיור/מגרשים ובהתאם לשלבי התכנית כפי שנקבעו על ידי הוועדה המקומית (להלן- "מיגרשי הפצוי").

...

באשר להמלצת השמאי מטעם בית המשפט כי המושב ישלם בפועל את עלויות הפיתוח בהתאם לשיטת חוקי העזר עם התאמה לסכום הכולל של לנדקו, או, במלים אחרות, כי המושב ישלם בפועל את הוצאות הפיתוח העודפות, אינני מקבל המלצתו זו, שכן, הסכם הפיצוי בקרקע קובע בצורה ברורה מהם החיובים הכספיים המוטלים על המושב, ולא ניתן להטיל עליו חיובים שאינם מעוגנים בהסכם.

אני מקבל את טענת המושב כי הוראות ההסכם ברורות, וכי אין כל דרך להטיל על המושב לשלם את "הוצאות הפיתוח העודפות", מעבר להוצאות הפיתוח, שנקבע שעליו לשלם לפי חוקי העזר, ומעבר לחלקו בעלות המחלף, בהתאם להוראות ההסכם.

] לסיכום, אני מקבל את התביעה, ומצהיר כי המושב (המבקש) זכאי לקבל מהמינהל (המשיב) פיצוי נוסף של 219 יחידות דיור בבניה רוויה באזור מגורים ג' שבתכנית לד/מק/1/8100 שבתחום העיר לוד, וזאת בנוסף לתשלום האיזון (ככל שלא שולם עד כה) בסך 1,460,410₪, כמפורט בהסכם הפיצוי.

התובע טוען, כי ביום 30.5.05 שילם, תחת מחאה, תוך כדי הסתייגות ומבלי לפגוע בזכויות, במקומה של המוטרנות את מס השבח על מנת להקטין את נזקיו ולהשיג את האישור הדרוש לצורך השלמת העסקה ברשום.

לטענת המוטרנות, העסקה אכן טרם הושלמה ברשום בלישכת רישום המקרקעין וזאת בשל היתמהמהות התובע אשר דיווח על העסקה רק בחלוף שמונה שנים, איחר בתשלום מס שבח וטרם הסדיר את נושא היטל ההשבחה.

תשובת התובע התובע הגיש כתב תשובה במסגרתו טען, כי הסעד העקרי לו עתר נגד הועדה הוא סעד כספי, כלומר פיצויים בגין הנזק שניגרם לו עקב רשלנות הועדה ובית המשפט מוסמך לידון בסעד האמור.

העובדה שהתובע תיאם עם דקואר את הגעתו למס שבח לשם תשלום המס תומכת בטענה, כי התשלום נעשה על ידי התובע משום שהיה מוטל עליו לעשות כן ובמסגרת ההליכים להסדרת רישום הזכויות במקרקעין.

לא שוכנעתי, כי הייתה לשופאני סיבה לחתום על נ/4, כך שהתובע יקבל את המסמכים הדרושים לו, על דעת עצמו ומבלי שהוסמך לעשות כן על ידי התובע.

התובע טוען, כי החוב בגין היטל השבחה הנו חוב של המוטרנות וכי הועדה המקומית אינה יכולה להתנות את מתן האישור בתשלום חוב זה. בפסק הדין אשר ניתן בע"א 776/95 הועדה המקומית נ' אסמהאן אבראהים ואח' נקבע, כי חוב ההשבחה נוצר ביום בו אושרה התוכנית וכי זה היה לפני שהזכויות בקרקע נרכשו על ידי אסמהאן.

...

לפיכך, בנסיבות המקרה שלפני מקובלת עלי עמדת הוועדה המקומית לפיה היא רשאית להתנות את מתן ההיתר בתשלום היטל ההשבחה.

לפיכך, אינני מקבלת את הטענה לפיה מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2005.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה לסעדים אותם ביקש התובע נדחית, בכפוף לכך שעל המוטרנות להסדיר את עניין תשלום מס הרכוש בגין התקופה שקדמה להסכם.

ביום 22.6.08 נימסרו לידי אישתו של העותר דרישות המופנות לעותר לתשלום חוב ארנונה, בהתאם לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") בגין המושכר ובגין נכס נוסף ברחוב נחלת בנימין 125 בתל אביב.

נכון למועד הגשת הסיכומים, השאלה היחידה שנותרה לדיון היא האם המשיבה רשאית להמשיך בהליכי האכיפה המנהלית על פי נספחים ט'1 – ט'3 לעתירה לאור השהוי הרב בו נקטה המשיבה, לטענת העותר, ומאחר שביום 14.5.2012 ניתנה החלטה על ידי רשם ההוצאה לפועל שלפיה יש להעביר למשיבה סכום של 129,707 ₪ והיתרה תוחזר לעותר.

על פי סעיף 3 א' לחוק הרשויות המקומיות, מי שחויב בתשלום רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה, אין חולק כי העותר לא עשה כן ופנה למשיבה לאחר כ – 4 שנים ממועד מסירת האזהרה.

לטענתו, היתנהגות הרשות מצביעה על ויתור על זכותה לפעול בהליכי גבייה מינהליים על פי ההודעות מיוני 2008, וזאת מכוח העובדה שעמד לרשותה תיק הוצל"פ פתוח והופקד בו מלוא סכום החוב בתיק, כך שאילו סברה כי הסכום שהופקד לא כיסה את החוב ,הייתה ממשיכה בהליכי גבייה במקביל ומשלא עשתה כן במשך שנים רבות, מעידה היתנהגותה על ויתור על זכות זו. לגבי הנכס ברחוב נחלת בנימין 125 טוען העותר כי לא היה כל חוב לעירייה בגין נכס זה, והא ראיה, שחוב זה לא נכלל במסגרת ההליכים בתיק ההוצל"פ. כיום, בחלוף הזמן , אין העותר מסוגל להביא ראיות לעניין זה. בנסיבות אלה עקב שהוי הרשות, השתנה מצב העותר לרעה.

דיני ההתיישנות מאזנים בין השיקולים הנוגדים, מטרתו של חוק ההתיישנות הוא להגשים תכלית חברתית מחד, היינו ההשלכות הנובעות ממתן האפשרות להגיש תובענה באיחור אל מול אינטרס התובע לנהל הליכים למימוש זכותו.

האם יש בתכליתו של הסדר זה כדי להצדיק את אי תחולתו של מוסד ההתיישנות? בעיניין נסייר נקבע כי התשובה לכך היא שלילית.

אמר על כך כב' השופט ד' לוין: "בחקיקה הישראלית קבועים הסדרים לא מעטים, שתכליתם לסייע לרשויות בגביית תשלומי המס ובאכיפת ההוראות הפיסקאליות השונות. הסדרים אלה, ברובם המכריע, נותנים בידי הרשויות הגובות אמצעי- עזר אדמיניסטרטיביים גרידא, שכל תפקידם להקל על מלאכת הגביה. בכלל אלה מצויות, דרך כלל, אותן הוראות חוק שמכוחן יכולות הרשויות להתנות השלמתן של עסקאות במקרקעין בפירעון חוב המס... טיבם של הסדרים סטטוטוריים אלה הוא, אפוא, אדמיניסטרטיבי- אכיפתי, ולמעשה, אין המדובר אלא בהליכים ממין מיוחד של הוצאה לפועל" (ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין ת"א נ' שמש, פ"ד מח(1) 841, 850 (1994)) (להלן: פרשת שמש).

...

" בעניננו, אינני מקבלת את טענת השיהוי של העותר.

משקבעתי שהרשות פעלה כדין, אין בידי לקבלת את בקשת העותר ליתן צו המורה לרשות להפסיק את הליכי הגבייה.

אשר על כן, העתירה נדחית.