ואולם, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכן בפסק הדין בעירעור, העבירות המיוחסות לעותר כוללות עבירות חמורות מאלו שציין העותר, אשר מקבילותיהן בדין הישראלי הן עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, כאשר הפשע נשוא הקשר הוא קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, וכן הפרת האיסור על הלבנת הון (ראו: פסקות 23 ו-29 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי; פסקות 32-31 לפסק הדין בעירעור).
לעניין זה, טוען כאמור העותר, כי הנסיבות שאפפו את קבלת ההחלטה, ובראשן העיתוי בה התקבלה, ערב סיום כהונת הממשלה וסיום תפקידו של שר המשפטים, מצביעות על כך שההחלטה התקבלה באופן חפוז ובשרירותיות, ומבלי למצות את ההידברות עם הרשויות בארה"ב. לא ראיתי לקבל טענה זו. כפי שמציינים המשיבים, סוגיית הסגרתו של העותר הייתה מונחת על שולחנו של השר זמן רב לפני חתימתו על צו ההסגרה, ולא הונח בסיס לטענה כי ההחלטה התקבלה בחופזה.
...
יפים לענייננו הדברים שנכתבו בעניין גרוזובסקי:
"העותר לא הצביע על חובה בדין כי ייערך דווקא לו שימוע בעל-פה על-ידי המשיבה. יתרה מכך, בהתחשב בסוג הטענות שהועלו על-ידי העותר, בעובדה שכבר התקיימו הליכים בענייננו, ובמיהות הגורם המחליט, אנו סבורים שלא נפל פגם בכך שהעותר שטח את טענותיו בכתב (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 520-518 (2010))" (שם, בפסקה 14).
ולבסוף, באשר לטענת העותר להיעדר ההנמקה בהחלטת השר, מקובלת עליי עמדת המדינה על פיה צו ההסגרה עליו חתם שר המשפטים הוא צו יישומי, המהווה המשך של ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בעניינו של העותר.
סיכומם של דברים, שהעתירה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.
