קבלת דבר במרמה מקרה הנופל תחת עבירת קבלת דבר

בלא מעט מקרים, כדוגמת המקרה הנוכחי, נימוקי העירעור מתעכבים למשך חודשים ארוכים אחרי שהמערער מגיש הודעת ערעור בלתי מפורטת ואחר-כך מבקש – ומקבל – את רשותו של בית המשפט להגיש נימוקי ערעור מפורטים בחלוף מספר חודשים (ראו: החלטות הרשמת ל' משאלי שלומאי אשר ניתנו בתיק זה ביום 2.4.2023 וביום 30.6.2023).

בית משפט קבע, בין היתר, כחלק ממימצאי העובדה אליהם הגיע בהכרעת הדין, כי "חרף עמדתו של טלמור במענה לכתב האישום לפיה מצג ההפרדה לא נימסר ללקוחות יוטרייד, עיון מהיר בתוכן השיווקי שהוגש בתיק דנא מלמד אחרת. כך, במגוון מסמכים שיווקיים, וכן באתר האנטרנט של יוטרייד, הודגשה ההפרדה הקיימת בין כספי הלקוחות לכספי החברה, ובכלל זאת ההפרדה כאמור אף הוקבלה ל'חומה סינית גבוהה ובלתי עבירה' [...]. וכך נכתב בת/452 תחת כותרת 'אז למה דוקא יוטרייד?':

מובן מאליו הוא, כי למערער נתונה זכות מלאה לחלוק על ממצאים אלה במסגרת עירעורו – ואיני מביע שום דיעה בנוגע להכרעה שתיפול בעירעור לגופם של דברים.

השופט המנוח א' א' לוי, ז"ל, הטיב לתאר זאת באלו המילים: "קבלת דבר במירמה היא עבירה תוצאתית המחייבת קשר סיבתי בין המירמה לבין קבלת ה'דבר'. המירמה צריכה להיות 'הסיבה היעילה' לקבלתו של הדבר [...], אולם יתכנו מצבים בהם יהיה קיים ספק לגבי בלעדיותם של מצגי השוא בהעברת ה'דבר' מהמרומה למירמה, אך לא יהיה בכך כדי לשלול את הרשעת האחרון בעבירה, ובילבד שלמצגים הנ"ל היה תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה" (ראו: ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (2009); (ההדגשה הוספה – א.ש.); ראו: גם: ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקות 35-33 לפסק דינו של השופט נ' הנדל והאסמכתאות שם (1.3.2017)).

...

המערער הוסיף וטען כי הוא יפרט ויבסס טעמים אלה במסגרת נימוקי הערעור לכשיגישם, בהתאם להיתר שקיבל ביום 30.4.2023, בהחלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי, ביום 30.6.2023, אם לא לפני כן. לטענת המדינה, הדברים אינם כך: אמות המידה אשר נקבעו בהלכת שוורץ מוליכים אל המסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המערער תוקף מסקנה זו בערעורו, ואיני מביע דעה באשר לסיכוייו להצליח בערעור.

אומר בקצרה כי בין אם מדובר בגניבה בידי מורשה ובין אם עסקינן בקבלת דבר במרמה – התוצאה היא אותה תוצאה.

מהטעמים שמניתי, אני דוחה את הבקשה שלפניי.

לפניי עתירה להכריז על המשיבים, איתן טייב (להלן: "המשיב 1"), ג'ונס יהודה מיכאל אלוש (להלן: "המשיב 2"), גולדה ג'אמי (להלן: "המשיבה 3"), ונח יהודה וניש (להלן: "המשיב 5" וביחד "המשיבים") כברי הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: "החוק"), בגין עבירות מירמה בחבורה מאורגנת, ניסיון למירמה בעבירה מאורגנת, קשירת קשר לקבלת דבר במירמה והלבנת הון בחבורה מאורגנת.

מחוות דעתה עולה, כי הליכים בצרפת בעבירות מסוג פשע, נתונים להליך מקדמי תחת פקוחו של שופט חוקר, אשר יכול להעביר את התיק לבירור אשמה ולהעמיד את החשוד לדין, או לקבל החלטה של אי העמדה לדין.

רבות נאמר על ההגמשה בדיני הראיות בעת הליכי הסגרה, וכך נאמר: "לכן נראה כי ככל שעל בית המשפט לבחון את שאלת קבילות הראיות במסגרת הדיון בעתירה לקבלת בקשת ההסגרה (ראו: ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 14.4.2010, בפיסקה 5), לא ניתן לקיים בחינה דווקנית ויש להיתחשב בכך שלמדינות אחרות יש דרכים שונות לגביית ראיות אשר לא בהכרח תואמות במאת האחוזים את דיני הראיות הישראלים. זאת כמובן נכון במקרים בהם הראיות מגלות יסוד להעמדה לדין. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.5.2009; בפסקות 27-24 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה) בעיניין הצורך בהגמשת כללי הראיות בהליך הסגרה: "הגמשה זו היא חיונית לצורך הגשמת האפקטיביות בהליכי ההסגרה, שכן סדרי הדין והראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה, וטיבו הראייתי של חומר חקירה במדינה אחת עשוי להיות שונה מזה המיוחס לו במדינה אחרת. הוראות ההגמשה האמורות נועדו לגשר על פני הפער העשוי להתקיים בדיני הראיות בין שיטות משפט שונות, ולמנוע מצב שבו החלה דווקנית של כללי הראיות של המשפט הפנימי תחסום אפשרות להסתמך על חלק ניכר מן החומר המוגש בהליך הסגרה, ותסכן בכך את הגשמת תכלית ההסגרה... על רקע הוראות הגמשה אלה של כללי קבילות ראיות לצורך הליך הסגרה, על בית המשפט בהליך ההסגרה לבחון את ערכו הפנימי של החומר המוגש לפניו, ולהעריך את מידת רצינותו" (ראו גם עניין אוזיפה, בפיסקה 12; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 508-507 (2003) (להלן: עניין הקש); ש.ז. פלר דיני הסגרה (1980) 362 (להלן: פלר))". (ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.1.11)). אמנם נאמרו דברים אלה ביחס לראיות שנאספו בחו"ל, אך לדידי יפים דברים אלה גם לראיות שנאספו בישראל.

במקרה דנן, לאור המועד בו נטען כי נפל פגם בהחזקת הראיות, גם אם היו מתקבלות טענות המשיבים, והיה מקום להחזיר את התפוסים, לכאורה, אין מדובר בפגם חמור המשפיע על מהימנות הראיות, ולכן גם על פי הדין בישראל ספק אם יש מקום לפסול ראיות אלה.

...

על כן לא מצאתי לקבלת טענה זו ואני סבורה שיש די אחיזה לאישום לגבי כל העבירות המיוחסות לה בעתירה.

אשר לשאלת מעורבותה של משיבה 3, במתווה הראשון- אני סבורה, שלא ניתן להפריד בין מעורבותה של משיבה 3 במתווה הראשון למתווה השני, בשלב מוקדם זה, לאור הראיות שהוצגו לפניי.

סוף דבר מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מקבלת את העתירה ומכריזה על המשיבים כברי-הסגרה לצרפת, בגין העבירות המיוחסות להם בבקשת ההסגרה.

הנימוקים לקביעות אלו כולם מסתמכים על מהימנות העדים וכך נקבע "עדויות גראר ואחיו היו אמינות ומהימנות ואיני סבור כי הסתירות עליהן הצביעה הנאשמת בעדותה ובסיכומיה מעידות על כי דבריהם בשקר יסודם. דבריהם היו אמינים ומהימנים... התרשמתי ששניהם אמרו את אשר על לבם ולפי זכרונם, מבלי להקצין או להפריז". גם במקרה זה בית משפט קמא לא קיבל את עדותה והסבריה של אלבז וקבע כי אלבז "לא נצמדה לאמת בגרסאותיה השונות". בהתאם לכך הורשעה אלבז בבצוע עבירות קבלת דבר במירמה לפי סעיפים 282(2) ו-415 סיפא לחוק, והתחזות לפי סעיף 97(א) לחוק לישכת עורכי הדין, היא זוכתה מעבירה של התיימרות כבעל סמכות ונקבע כי המירמה לא בוצעה בנסיבות מחמירות.

איפשרנו גם לאלבז לטעון בפנינו, היא מיקדה טענותיה בדבר האכיפה הבררנית והפנתה למשל לעובדה כי עו"ד חוטבא נחקר כמוה תחת אזהרה, אך לא הועמד למשפט.

בנסיבות אלו ההרשעה מבוססת על קביעות מהימנות עדים מצד אחד ואין בנימוקי העירעור היתייחסות ספציפית לטעות שנפלה לכאורה בקביעות אלו, אני סבור כי דין העירעור על הכרעת הדין להדחות.

...

בנסיבות אלו ההרשעה מבוססת על קביעות מהימנות עדים מצד אחד ואין בנימוקי הערעור התייחסות ספציפית לטעות שנפלה לכאורה בקביעות אלו, אני סבור כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט אלרון בע"פ 7216/20 קליין נגד מדינת ישראל (18.2.2021): "לא אחת קבע בית משפט זה כי החלטת רשויות התביעה להעמיד לדין חלק מהמעורבים בביצוע עבירה, אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס טענה לקיומה של אכיפה בררנית. בדרך כלל תתקבל טענה זו ככל שהצביע המערער על שיקולים זרים או שרירותיות בהחלטות התביעה להעמיד לדין רק חלק מהמעורבים בפרשייה מסוימת. ברם, יתכנו מקרים חריגים בהם תתקבל הטענה אף אם לא הוכח מניע זר, ובתנאי שהתשתית הראייתית אשר בבסיס החשדות כלפי כל אחד מהמעורבים דומה". לא הוכחה תשתית ראייתית לביסוס אשמה נגד מי מעורכי הדין האחרים, גם לא הוכח קיום שיקולים זרים בעצם העמדתה לדין של אלבז ולכן דין הטענה להידחות.

סיכום- לאור כל האמור לעיל אציע לחברותיי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

אחר כל הקביעות הללו – נידרשתי לדיון והכרעה בפרטי האישום הראשון, הוא עבירת קבלת דבר במירמה, ולעניין זה קבעתי כי על יסוד האמור כאן ולאור הממצאים העובדתיים שקבעתי ביחס לפגמים המשמעותיים שנפלו בפעילותה של יוטרייד תחת נהולו של טלמור, הרי שהוכח באופן העולה למעלה מכל ספק סביר, כי טלמור קיבל את כספי הלקוחות במירמה – וכי העבירה נעברה על-ידו בנסיבות מחמירות.

אשר לעבירת הגניבה קבעתי, כי בהתאם ליחס בין עבירות קבלת דבר במירמה לבין עבירת הגניבה – ומשעה שמתקיימים יסודותיהן של שתי העבירות כאמור, נוכח החפיפה שארעה בנסיבות המקרה בין מאפייני עבירת קבלת הדבר במירמה לבין עבירת הגניבה בידי מורשה, הרשעתי את טלמור בעבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין, וזיכיתי אותו מעבירת קבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

...

ודוק, נקבע לא אחת כי הבעת חרטה ואמפתיה לנפגעי העבירה יכולה להצביע על סיכוי לשיקום, וכי "שילוב בין שינוי מהותי בהתייחסות הרגשית לאירוע העבירה המתבטא בנטילת אחריות, כפרה והבעת אמפתיה לנפגעי העבירה לבין אינדיקציות אובייקטיביות לקיומו של תהליך שיקומי-טיפולי מוצלח וחזרה לדרך הישר, עשוי להצביע על "סיכוי של ממש לשיקום" כלשונו של סעיף 40ד(א)" [ע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (18.04.2018)]. בענייננו, התרשמתי כי חל שינוי עמוק בהתייחסותו הרגשית של הנאשם לאירוע העבירה במהלך ההליך – וסבורני כי יש ליתן משקל ראוי לתהליך זה.

סוף דבר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 48 חודשים בגין האירוע הראשון (האישום הראשון והשני).

בהינתן כל אלו, הגעתי למסקנה, ולא בלב קל, כי הטלת עונש מאסר נוסף הינה תוצאה מחמירה עם הנאשם, וסבורני כי ראוי שרכיב המאסר בפועל שהושת על המערער בגין האישום השלישי, הרביעי והחמישי ירוצה בחופף למאסר בפועל שהושת עליו בגין האישום הראשון והשני.

באישום הראשון המשיכה להתנהל שמיעת הראיות עד תום, ובסופו של יום הורשע המערער גם בכל סעיפי האישום שיוחסו לו באישום זה. באישום הראשון הורשע איפוא המערער בעבירות של שימוש במסמך מזויף (ריבוי עבירות) לפי סעיף 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); קבלת דבר במירמה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 415 לחוק העונשין; וניסיון לקבלת דבר במירמה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 415 וסעיף 25 לחוק העונשין.

לפיכך, היה מקום לגבות ממנו הודעה תחת אזהרה ולשמוע את גירסתו לדברים.

היתערבות במימצאי עובדה שמורה למקרים חריגים בלבד, ובעיקרם כאשר הממצאים מבוססים על ראיות בכתב ולא על מהימנות עדים; כאשר נפלה טעות מהותית או בולטת לעין בהערכת המהימנות; או כאשר הממצאים נקבעו בהתבסס על שיקולים שבהיגיון ובשכל ישר (ע"פ 9201/18 גורבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (8.6.2022)).

בחינת הדברים מעלה, כי לא נפל פגם במתחמים שנקבעו לעבירות בכל אחת משתי הפרשות ואשר נסמכו, בין היתר, על מדיניות הענישה הנוהגת שפורטה בגזר דינו של בית משפט השלום.

...

הטענה בדבר מחדלי חקירה הטענה בדבר מחדלי חקירה אינה נהירה לנו, ואף לא מצאנו כי נטענה לפני בית משפט השלום.

מכל מקום, ה"יש" הראייתי שהיה לפני בית משפט השלום הוליך לקביעה כי העבירות המיוחסות למערער הוכחו מעבר לספק סביר, וכמובא לעיל לא מצאנו כל פגם בקביעה זו. מידת העונש בבוא בית משפט השלום לגזור את עונשו של המערער על דבר הרשעתו בשתי הפרשות, נתן בית המשפט דעתו לערכים החברתיים, למידת הפגיעה בהם, למדיניות הענישה הנוהגת ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

סוף דבר, הערעור על שני חלקיו נדחה.