קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות - פסק דין לנדוי

בבית המשפט העליון עפ 480/70 צבי דסלר מדינת ישראל פסק דין

השופט לנדוי: המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו, ב-43 פרטי אישום של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963.

...

לגבי התקופה הראשונה, בשנים 1963-1964, היו די תחילה ספקות, אם ניתן לייחס למערער כוונת מרמה גם ביחס לפיקדונות שנתקבלו בתקופה מוקדמת זו. אולם אחרי עיון נראה לי שהיה יסוד מספיק להרשעה גם לגבי תקופה זו. השופט המלומד הזכיר בנידון זה את הודאת המערער בחקירתו בפשיטת-הרגל (בהמרצה 1809/67) כי: "בשנים 1962 עד 1964 ערכתי מאזנים. בכל אחד מהמאזנים היו הפסדים". אמנם טרם היה העסק לאחר יאוש באותו פרק זמן, אבל גם בו השיג המערער את כספי הפקדון (ששה במספר) בכוונה להשתמש בהם ללא ידיעת המפקידים לצורך עסקו הפקולטיבי, בלי להבטיח כראוי את יכלתו להחזיר את הכספים בעת הדרישה.

מתוך האמור לעיל נובע שלא הייתי מגיע למסקנה שיש להרשיע את המערער בשל כך, אלא-אם-כן ההצהרה ניתנה בזמן שהמערער הבין שהסתבך אחרי שבמאי 1965 עזב אותו מספר ניכר של עובדים, ושלא יוכל להחזיר פקדונות, היינו לפחות מיום 1.6.65.

יוצא אפוא שלפי דעתי היה מקום להרשיעו בשל 15 אישומים הנ"ל בלבד, ועל-כן הייתי מקבל את הערעור לגבי יתר האישומים ומזכה אותו מהם.

כמו כן הרשיע אותו - במסגרת האישום השני שבכתב האישום - בשלוש עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, בשתי עבירות של נסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 ו- 25 לחוק העונשין, בעבירה של זיוף מיסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 לחוק העונשין ובעבירה של שימוש במסמך מזוייף לפי סעיף 420 לחוק העונשין.

עוד נאמר, מעט מהרבה, על חובת ההנמקה: "שיפוט על פי שקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו - כולל תחושתו האינטואיטיבית, --- מעל סף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת העירעור, של אנשי המיקצוע ושל הציבור כלו" (מ' לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים א (תשכ"ח - תשכ"ט) 292, 303.

לפי סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי "בית המשפט רשאי, בפסק דינו, לעשות אחת מאלה:(1) לקבל את העירעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו, או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת; ---". מכאן סמכותה של ערכאת העירעור להיכנס בעובי הקורה, לנתח את הראיות ולסקור אותן כיאות, אם הערכאה הדיונית לא עשתה כן (ראו דברי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' זוסמן בהמ' 532/73 יורי מוסקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 344, 345 - 346).

...

כידוע, "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה, ג, א) ואין עורך דין שלא יהיה בידיו להוסיף טענה על טענות קודמו ומכאן שאם ייפתח פתח לטענה של כשל בייצוג מחמת טענה משפטית שלא נטענה, הרי שאין לדבר סוף (השוו המצב שהיה בע"פ 4093/92 גלעד בן ציון שמן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 23,11,6/87,747/86 אייזמן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447).

ואף על פי כן נראה לי שאין להתערב גם בכך, וזאת מן הטעמים שפורטו בדבר חומרתן של העבירות ובדבר התועלת הכלכלית שהמערער הפיק מהן.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא שיש להשאיר על כנן את הרשעותיו של המערער בכל האישומים.

המערער, עורך הדין שמואל ברזל, הורשע בפסק-דין סופי (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539) בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, במרמה והפרת אמונים בתאגיד ובניסיון לקבלת דבר במרמה, ונידון לשנת מאסר בפועל.

מפסק הדין שניתן בעיניינו בשלב העירעור (ע"פ 752/90 הנ"ל) עולה, כי הרשעת המערער התבססה על חלקו בשתי פרשיות: הישתתפותו בעריכת מיסמך שהופנה אל המפקחת על הבנקים ואשר כלל מצג עובדתי שקרי אודות "שבעה לקוחות", שהמערער היטיב לדעת כי אינם לקוחות אמת; והשתתפותו בהחלטות למתן אשראי מועדף לשניים מלקוחות הבנק שלמערער היה עניין בהם, תוך ניגוד אינטרסים בין תפקידו בהנהלת הבנק, וחובת הנאמנות שחב כלפי הבנק, לבין עניינו באותם לקוחות.

לפני קרוב לשלושה עשורים ציין השופט לנדוי, כי "תופעות של פגיעה בטוהר המידות על-ידי עורכי-דין אינן לצערנו כה נדירות, כפי שצריך היה להיות, ומחובתו של בית-משפט זה הוא לתמוך במוסדות השיפוט הפנימי של הלישכה כשאלה מוצאים לנכון לעצור בעד תופעה מסוכנת זאת על-ידי הטלת ענשים של ממש" (על"ע 6/70 פלוני נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 673, בעמ' 678).

...

אנו סבורים כי המערער לא הראה עילה מספקת להתערבותנו בפסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי.

סבורנו כי גישה זו יאה גם לזמננו וכן לפרשתנו.

אשר על כן הננו מחליטים לדחות את הערעור.

בבית המשפט העליון עפ 462/80 עמוס סגרון מדינת ישראל פסק דין

הנשיא מ' לנדוי: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשתי פרשיות: בראשונה-בזיוף בנסיבות מחמירות (סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ובשימוש במסמך מזויף (סעיף 420), ובשניה-בזיוף, בהשגת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415) ובהפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425).

יצוין, שבפרשה זו לא הואשם המערער גם בקבלת דבר במירמה, אם כי בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הוזכר, בסוף פסקה 6, שהמערער קיבל על יסוד המסמך הפרש של הוצאות רכב שלא הגיע לו, בסכום שאי-אפשר היה לקבעו.

...

אבל אין אני סבור שניתן לומר על המכתב כי הוא העיד שקר על עצמו, כאילו התיימר להיות כתוב על-ידי מי שלא כתבו, או שהמסמך נחתם "באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני", בגדר פסק (3) של הגדרת המונח "זיוף" בסעיף 414 של חוק העונשין.

על יסוד האמור אנו דוחים את העירעור, בנתון לביטול ההרשעה בזיוף ובהפצת מסמך מזויף, לפי סעיפים 418 ו-420 של חוק העונשין, לגבי פרשת הביטוח, ומקיימים את העונש כפי שנגזר בבית המשפט המחוזי.

היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין פלילי לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי כתב-אישום מיום 22.5.81, באישומים של גניבה על-ידי מנהל, לפי סעיף 392 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 של חוק העונשין, ועוד.

כפי שנאמר בפסק-דינו של חברי הנכבד, הנשיא מ' לנדוי, הוראות החסינות הדיונית, שנחקקו על-ידי המחוקק בישראל, מרחיקות לכת מעבר לידרוש, מוצדק ומקובל ברוב המדינות בעלות משטר פרלמנטארי.

לדעתי, אין לקבל טענה זו. לפי הפירוש, שניתן על-ידי בית-משפט זה להוראות סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, בשורה של פסקי-דין, ודי להזכיר כאן את פסק הדין המנחה בבג"צ 203/57 בעיניין רובינסקי, מוסמך בית המשפט הגבוה לצדק לידון בעתירה, על-אף ההוראה שבסעיף 7(ב)(3) לאותו חוק בדבר אי-מתן צווים לבתי משפט, שחוק בתי המשפט דן בהם.

...

פרקליטי שני בעלי הדין נימקו את עמדותיהם בטיעון מפורט, אולם לא מצאתי צורך לפסוק בבעיה זו, בהיתחשב עם המסקנה הסופית שאליה הגעתי, שיש לדחות את העתירה לגופה.

האם הייתה המסקנה של השופטת שונה, אילו התפטר העותר 1 מהכנסת בטרם סיימה את כהונתה? כפי שכבר ציינתי, אין העותר 1 נהנה מחסינות חדשה עם בחירתו מחדש, לגבי אשמה שבגינה הוסרה חסינותו בעבר, שכן אין בנמצא כל הוראת חוק, המעניקה לו חסינות מחודשת שכזו, שהרי-על-פי הגישה החיצונית-כל כללי החסינות בגין אשמה, המעניקים חסינות לאדם שנבחר לכנסת, עניינם באדם, שחסינותו לא הוסרה בעבר בגין אותה אשמה.

משום שאני סבור, כי סעיף 88(א) לחוק הבחירות אינו חל כלל לעניין אשמה מסוימת, במקום שהחסינות כבר ניטלה בעבר, יכול אני לנקוט גישה דומה לסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות.

מהיכן נובע כוחה של הכנסת ליצור, בדרך החלטה, חסינות חדשה, שהחוק לא קבעה? השופט מ' שמגר: הנני מסכים למסקנה, אליה הגיעו חבריי הנכבדים כבוד הנשיא לנדוי, כבוד השופטת בן-פורת וכבוד השופט ברק.