מלשון החוק עולה כי סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי קובע מי לא יחשב תושב לצורך חוק זה. בענייננו, סעיף 2א חל על התובעת, ולכן, אף בהנחה שמבחן מירב הזיקות מיתקיים לגביה, אין היא יכולה להחשב כתושבת לצורך הזכאויות המתחייבות מכח חוק ביטוח לאומי וזאת שעה ששהייתה בישראל היא מכוח היתר שהייה ולא מכוח היותה תושבת ישראל.
...
משעה שאוחזת היא בהיתר שהייה התוצאה היא כי לא ניתן לראותה או להגדירה כתושבת ישראל , וכפועל יוצא מכך ובהתאם להוראת סעיף 200(ג) לחוק התוצאה היא כי התובעים אינם זכאים לתוספת תלויים עבור התובעת.
יפים לענינינו הדברים שנקבעו בעניין בל (ת"א) 48371-05-10 איהאב נאסר נ' המוסד לביטוח לאומי:
"הוראת סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי בשילוב עם חוק הוראת השעה יוצרת תוצאה קשה - שלילת זכויות סוציאליות מבני משפחה תלויים באזרח או תושב ישראל, הפוגעת הן בזכותו של המבוטח שהוא אזרח ותושב ישראל והן בזכויותיהם הסוציאליות של בני משפחתו... תכליתו של חוק הוראת השעה היא ביטחונית, ושלילת זכויותיהם הסוציאליות של בני משפחה של אזרחי ותושבי ישראל אינה דרושה להגשמת תכלית חוק הוראת השעה... אולם, מקום שלשונו של החוק ברורה, לא ניתן בדרך של פרשנות תכליתית להגיע לתוצאה הסותרת את לשון החוק."
לאור האמור לעיל, וכפי שהובהר אף אם היה מוכח כי מבחן מירב הזיקות מתקיים בתובעת, לא היה בכך כדי להועיל לה שעה שמעמדה במשרד הפנים אינו בגדר " תושבת ישראל" אלא שהייה על פי היתר, ולאור לשון החוק הקובעת באופן ברור וחד משמעי כי מי שבידו היתר כאמור בצו הכניסה לישראל לא יחשב כתושב, התוצאה היא כי על פי לשון החוק , התובעת אינה תושבת המדינה לצרכי חוק הביטוח הלאומי וכפועל יוצא מכך, אינה זכאית לתשלום הקצבה אשר נשללה.
סוף דבר
נוכח האמור לעיל, התביעה נדחית.
