קביעת שיעור הפיצויים בתאונת דרכים

עניינו של פסק דין זה בקביעת שיעור הפצוי לו זכאים התובעים בעקבות מעורבות בתאונת דרכים.

...

סבורני כי בגדר בחינת הקשר הסיבתי המשפטי, בו מופעלים גם שיקולים של מדיניות משפטית, אין מקום לאשר פיצוי בגין צריכת סם מסוכן (וכזה הוא הקנאביס, בהתאם לפקודת סמים מסוכנים) כאשר התובע אינו מציג היתר כדין לעשות שימוש בסם מסוג זה, אחרת עלולים לאשרר שימוש שלא כדין בסם מסוכן ע"י פסיקת פיצוי עבור צריכתו ללא היתר, ואולי אף לעודד נפגעים לצרוך קנאביס ללא היתר, מתוך ציפייה לקבלת פיצוי עבור כך. אשר לתקופת העתיד, התובע לא ביסס זכאות לפיצוי בגין עלויות רכישת קנאביס, הן בשים לב לכך שהוא לא הציג היתר לשימוש עתידי בקנאביס, והן לאור אופי הנכות (כאשר לדברי ד"ר שטרמן אין המדובר "בכאב בלתי נסבל") ושיעורה של הנכות, כמו גם העדר הלימה בין אלה לבין היקף הצריכה בגינו התבקש פיצוי.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הנתבעת תשלם לתובע מס' 1 פיצוי בסך 164,361 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק.

הנתבעת תשלם לתובע מס' 2 פיצוי בסך 69,470 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק.

בפסק הדין נקבעה חבות המערערת, המבטחת של הרכב, בפצוי העזבון והתלויים של המנוח י.מ (להלן: "המנוח") אשר מצא מותו בתאונת דרכים וכן נקבע גובה הפצוי המגיע להם.

בהיתחשב במכלול הנתונים ותוך מתן משקל לנסיבות עליהן עמדנו לעיל, אנו סבורים כי תחת ההכנסה שנקבעה כאמור לצרכי חישוב גובה הפצוי ראוי להעמיד את בסיס השכר הכולל, לאחר ניכוי מס ובתוספת פנסיה בשיעור 12.5%, על סך של 9,000 ₪.

...

בהתחשב במכלול הנתונים ותוך מתן משקל לנסיבות עליהן עמדנו לעיל, אנו סבורים כי תחת ההכנסה שנקבעה כאמור לצרכי חישוב גובה הפיצוי ראוי להעמיד את בסיס השכר הכולל, לאחר ניכוי מס ובתוספת פנסיה בשיעור 12.5%, על סך של 9,000 ₪.

סיכום סיכומו של דבר, הערעור בשאלת החבות נדחה.

המשיבים ישלמו למערערת הוצאות המשפט בערעור בסך של 15,000 ₪.

התובע אישר כי הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי (נזכיר כי נפגע בתאונת דרכים) (עמ' 3 לפרו', ש' 12), אך לא ידע לאשר אם הפצוי שקבל שם היתחשב בקיצבה המיוחדת (ש' 27-26).

ידוע כי בקביעת שיעור הפצוי מתחשבים בגימלאות מהנתבע, לרבות הקצבה המיוחדת.

...

חברי השופט טל גולן היטיב להסביר זאת בעניין חנניה שבו הבהיר – "ועוד נדגיש, שגם כאשר עסקינן במוסד סוציאלי, 'מותר' לו לחלוק על פרשנות המבוטחים, ולעתים עמדתו גם נדחית על ידי בית הדין. לאור האמור לעיל, גם אם שגה הנתבע בפרשנותו המשפטית, עדיין אין בכך כדי ללמד כי מדובר בשגיאה שיש בה כדי להביא להארכת תקופת ההתיישנות. שהרי, בכל תביעה שמתקבלת כנגד הנתבע, לכאורה נעשתה טעות על ידו. משכך, פרשנות שלפיה בכל מקרה שכזה, שבו מתקבלת תביעה כנגד הנתבע, יש להעניק תשלומים רטרואקטיביים מעבר להסדר הקבוע בסעיף 296 לחוק, משמעותה ביטול ואיון דה-פקטו של הסעיף שבנדון." עוד הובהר שם כי קביעה נגד מדיניות קיימת שנוקט בה הנתבע, אין משמעה איון ו'אתחול' מחדש את כל ההחלטות הנוגעות לדבר, אלא הסדרת עמימות משפטית מעתה ואילך.

כלל הטענות לגבי הטעייה מכוונת בטפסי הנתבע, מעגל שוטה ששלל את הזכות לקצבה מיוחדת בחלופת ההסעות, הסתרת מידע במכוון ואי קיום חובת היידוע – דינן להידחות.

אשר על כן, התביעה נדחית.

השאלות המרכזיות ששנויות במחלוקת בתביעה הנדונה הנן, אם כן: האם בעניינינו 'תאונת דרכים' כמשמע בחוק? האם היה מעורב בתאונה רכב צד ג'? האם, כנטען בכתב התביעה, נפגע התובע עת רכב על אופניו החשמליים כאשר רכב צד ג' "גרם לתובע לסטות ממסלול נסיעתו וכתוצאה מכך הוא היתנגש במדרכה"? אם כן - האם בנסיבות חבה הנתבעת בנזקי התובע על פי החוק [למול הטענה החילופית של "הבהלה הסובייקטיבית" – מטעם הנתבעת]? אם כן - האם אירוע התאונה אכן היה תאונת "פגע וברח", כטענת התובע [שאלת קיומה של "השקידה הסבירה"]? וככל שתיקבע חבות קרנית – מהי הנכות הרפואית והתפקודית שיש לייחס לתובע, בנסיבות? מהו בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסד שכר בגין התאונה, האם הוכח הפסד שכר לעבר, והאם הוכחה גריעת שכר בעתיד, ומה שיעורה? מהו שיעור הפצוי המגיע על פי הדין לתובע בגין נזקיו בתאונה? אקדים ואומר כי, כפי שיפורט בפסק דין זה, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על פי הדין להוכחת תביעתו.

...

כאמור, לא מצאתי לקבל את התביעה הנדונה, ודינה – להידחות.

סוף דבר אני פוסק כי: התביעה הנדונה נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבעת בגין הוצאותיה בניהול תביעה זו, לרבות - שכר טרחת עורך דין, סך כולל של 8,000 ₪.

תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר אירעה ביום 23.10.17.

כפי שנקבע לא אחת, "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שניגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט [...] תורת הנזק ותורת הפצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נידרש דיוק מתמטי, ואינה נידרשת ודאות מוחלטת. כל שנידרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981) [ההדגשה הוספה – ע' פ']; ראו גם ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)).

...

זאת ועוד, שהתובע מבקש לקבל את גרסת אחמד ביחס לגורל שרידי הרכב (ולא מסביר מדוע אחמד, ולא הוא, הוא שקיבל את התמורה בעדם – נתון התומך במסקנה שלהלן כי אחמד היה הבעלים באותה עת) והוא לא יכול לעשות כן ולבקש, בכפיפה אחת, לדחות את גרסת אחמד ביחס לשאר רכיבי העסקה ביניהם.

אני קובע, לפיכך, כי הרכב נמכר לאחמד עובר לתאונה ובמועד התרחשותה לא היה בבעלותו של התובע.

התביעה נדחית.