קביעת פסילת שופטת שפרסמה פס"ד לפני תום ההליכים

דוקא העלאת הטיעון בשלב זה, טרם מתן פסק הדין יש בה משום רצון לפגוע, שהרי הדברים אמורים להתברר בעת מתן פסה"ד. אך מה שהתברר הוא כי לעו"ד רובין אין זה משנה כלל אם ביהמ"ש קבע שהמסמך לא הוסתר ע"י עו"ד גורדון וכל עוד לא ייקבע אחרת, הרי שהוא אינו מקבל את פסק הדין ולדבריו: "עד ששופט ראוי יתן פסק דין כאשר הוא לא מפר את חובת הגילוי ולא פועל בנגוד עניינים ופועל ביושרה ובהגינות" (עמ' 21 רישא) עצם אמירה זו מעידה כי עו"ד רובין מטיח האשמות מבלי שיש לו חשד סביר ולשיטתו עצם העובדה שהוא מעורר טענה כלשהיא הרי שעד שהטענה לא תיתקבל, כולם טועים.

עו"ד רובין טען כי קביעתו של נציב התלונות על השופטים אשר לא ניתן היה להציגה במהלך הדיון נוכח חסיונה, קבעה כי היה על כב' השופט טל לפסול עצמו באותו הליך, ועל כן לא ניתן לקבל את פסק הדין של כב' השופט טל ולא ייתכן שהתובעת תתעלם מהחלטת נציב התלונות על השופטים.

שנית, בחקירתו של עו"ד רובין התברר כאמור, כי מכתב התלונה שלו נכתב בחוסר תום לב וזאת גם ללא קשר לממצאים שהתגלו מאוחר יותר בפסק הדין של כב' השופט טל, לטובת עו"ד גורדון ואזי גם ללא קשר לפסה"ד הוכח כי עו"ד רובין פירסם לשון הרע כנגד התובעת וכי אין לו הגנה בהקשר זה. שאלת גובה הפצוי בשלב זה משקבעתי כי הפרסומים מהוים לשון הרע ולא קיימת הגנה בחוק, יש לבחון את שאלת גובה הפצוי הראוי לתובעת.

...

כנגד פסה"ד הוגש ערעור ע"י עו"ד שרה שי באמצעות הנתבע, הערעור נדחה וכן בר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא.

הנתבע טען בסיכומיו כי יש במכלול מכתב התשובה כלשון הרע משום הרחבת חזית, אולם אינני מקבלת טענה זו. מכתב התשובה הוזכר כבר בכתבי הטענות, אמנם בפרק נפרד מפרק "הפרסומים" אולם מתוכן כתב התביעה עולה בבירור כי התביעה מוגשת בשל מסכת ההתנהלות בכללה ולא רק בגין המכתב הראשון.

בעניינינו, ולאחר שבחנתי את מכלול השיקולים האמורים באופן מצטבר ובכלל זה את כוונת הנתבע לפגוע בתובעת וכן השיקול ההרתעתי נגד פרסומים כאמור, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי כולל בגין מכלול הפרסומים בסך של 120,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 120,000 ₪.

בנוסף לאמור, בהתחשב בתוצאה ובהיקף הבקשות שהוגשו ע"י הנתבע בהליך זה ואשר היה בהן כדי לסרבל את ההליך, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.

שירות המבחן התרשם מנזקקות טיפולית גבוהה של הנאשם בתחומים רבים, אך בהיעדר הערכת סיכון מלאה ובשל מעצרו הנוכחי עד תום ההליכים בתיק אחר, לא בא בהמלצה אשר תוכל להפחית את רמת הסיכון שבהתנהגותו של הנאשם.

בית המשפט קבע שם, כי- "..במצב הדברים הרגיל, בו קיים "ארוע אחד" וכן "מעשה אחד" – לא יוכל בית המשפט לחרוג ממגבלה זו בקביעת הגבול העליון למיתחם העונש ההולם לפי סעיפים 40ג ו-40יג לחוק העונשין, ואולם כאשר מדובר ב"ארוע אחד" שכולל "מספר מעשים" – התיקרה העליונה האפשרית למיתחם העונש ההולם בגין אותו ארוע מתקבלת מצרוף עונשי המאקסימום, שניתן להשית בגין כל אחד מהמעשים הנכללים באותו ארוע (ראו: סעיף 40יג לחוק העונשין, ועיינו בפסקות 9-8 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז בעיניין ג'אבר).

יש לזכור כי הרף העליון האפשרי מתקבל מצרוף עונשי המאקסימום בגין כל אחד מהמעשים הנכללים באותו ארוע, כפי שנפסק בהילכת ג'אבר (ע"פ 4910/13) אשר אוזכרה בפס"ד גיא פן הנ"ל, אך אין מדובר בחישוב מתמטי.

ת"פ 68661-01-17 מדינת ישראל נגד אליהו יצחק (טרם פורסם, מיום 20.2.19) בגין הרשעה בעבירת איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח נקבע מיתחם עונש הולם הנע בין מאסר מותנה ועד למספר חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות.

בית המשפט מצא כי הנאשם מצוי ברף התחתון של המיתחם וגזר עליו מאסר על תנאי וקנס לצד פסילה על תנאי.

לעניין מדיניות הענישה הנוהגת הפניתה המאשימה לפסיקה אשר ברובה לא פורסמה ולא צורפה לעיוני.

...

בית המשפט מצא כי הנאשם מצוי ברף התחתון של המתחם וגזר עליו מאסר על תנאי וקנס לצד פסילה על תנאי.

מאידך אינני נעתרת לבקשת המאשימה להחמרה בעונשו של הנאשם נוכח מסקנות שירות המבחן משיקולי הגנה על שלום הציבור ולצורך הרתעה אישית, על פי סעיפים 40ה ו40ו לחוק העונשין.

מכלל טעמים אלו הנני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן; מאסר לתקופה של 13 חודשים.

בית משפט לעינייני מישפחה בראשון לציון ת"ע 56573-06-19 ש' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' תיק חצוני: קיים תיק עזר לשופט בפני כבוד השופטת מירה רום פלאי תובעות 1. ט' ש' 2. א' ש' ע"י ב"כ עו"ד אורן אבלה נתבע מ' מ' ע"י ב"כ עו"ד אורלי לוי-ברון פסק דין

מסגרת נורמאטיבית סעיף 72 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "נתן רשם לעינייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצוו; ואולם ראה רשם לעינייני ירושה שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצוו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט". יכולתו של יורש להסתלק ממנתו בעזבון הוסדרה בסעיף 6 לחוק הירושה, כדלקמן: "הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

עסקינן בנשים בוגרות, שכשרותן המשפטית לא הוגבלה בכל דרך, ואף התרשמתי מחקירותיהן הנגדיות כי עסקינן בנשים ענייניות, אשר ידעו להסביר היטב את עצמן ביחס להליך שלפני.

פסק הדין מותר לפירסום ללא פרטים מזהים.

משתם ההליך, התיק ייסגר.

...

עיינתי בפסיקה שאליה הפנו התובעות בסיכומיהן, אך לא מצאתי כי בכוחה לשנות ממסקנה זו. מדובר במקרים שאינם רלוונטיים לנסיבות בענייננו.

לסיכום- שוכנעתי כי התובעות חתמו על תצהירי ההסתלקות מיום 01.05.18 מכלל עיזבון אימן לטובת הנתבע, במודע, ומתוך רצון חופשי וכי לא קמה לתובעות כל עילה לבטל את ההסתלקות או לחזור בהן מההסתלקות.

לנוכח כל האמור לעיל, דין התובענה להידחות.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 74224-10-18 מיכקשוילי ואח' נ' עריית תל-אביב-יפו תיק חצוני: לפני כבוד השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט תובעים: 1. ליאורה מיכקשוילי 2. דוד מחקשווילי 3. כרמלה שמחה מחקשווילי 4. רוני קרינסקי (מיכקשווילי) ע"י ב"כ עו"ד אלי וולצקי נתבעת: עריית תל-אביב-יפו ע"י ב"כ עו"ד שרון המר פסק דין

ביום 9.5.18, לפני שהתובעים קיבלו את תשובת המנהל בהשגה, שלח ב"כ התובעים מכתב ובו, בין היתר התריע לבל יינקטו הליכי גבייה מנהליים נגד התובעים לאור ההליכים התלויים ועומדים וציין שנשלחו התראות פסולות לפי פקודת המסים גם לגבי שנת 2018 שלגביה קיימת השגה שלא נענתה, וכי טרם הסתיימו הליכי הערר והבדיקה בנוגע לחובות עבר (2008-2014, וכן 2016-2017).

בסעיף 4 להנחיה נקבע כי בהתאם להוראות אכרזת המסים, לגבי גביה בידי רשות מקומית, לא תומצא לאדם לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) "ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר או ערעור על החוב, לפי העניין, ואם הגיש אדם ערעור או תובענה – כל עוד לא ניתנו פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינם ניתנים לערעור עוד" (להלן: "הנחיית היועמ"ש").

לאור האמור לעיל, הטלת העיקולים נעשתה שלא כדין, יש בה משום פירסום לשון הרע כלפי כל אחד מהתובעים, והטלת העיקול לא נעשתה בתום לב. התביעה הוגשה לפצוי ללא הוכחת נזק, על סך של 50,000 ₪ עבור כל אחד מהתובעים, ובסה"כ 200,000 ₪.

...

אינני מקבלת את טענת העירייה שלא נעשה "פרסום" של לשון הרע בהיותו מועבר 'ממחשב (העירייה) למחשב (הבנקים)', שהרי העיקול מופיע בחשבון, ופקידי הבנק התקשרו לתובעים להודיע להם על העיקולים.

אינני מקבלת את טענת העירייה לפיה בהקשר של התובעים אין בהטלת העיקולים משום לשון הרע בשל כך שגם בעבר הוטלו עליהם עיקולים (בשנים 2009 ו- 2011), ולא אף זאת אלא שביחס לעיקולים שהוטלו בשנת 2017, התובעים לא הגישו תביעת לשון הרע, ומכאן, לשיטת העירייה, שגם התובעים סברו כי אין בהטלת עיקול באופן זה משום לשון הרע.

אינני מקבלת טענה זו. ליאורה העידה כי היא זו שטיפלה מטעם התובעים (בנוסף לב"כ התובעים) בפניות לעירייה בשל העיקולים שהוטלו שלא כדין, ומשכך היא זו שבקיאה בעובדות הצריכות לתביעה.

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה ת"ק 60338-12-22 חליל נ' רוזנצוויג תיק חצוני: בפני כבוד הרשמת בכירה דנה ביאלר תובע אנואר חליל נתבע יוני רוזנצוויג פסק דין

הגם שלא היה זה זמן רב לפני תום המשמרת, היה זה בסערת רגשות אשר נכרה לעין ע"ל ידי חבריו לעבודה ומנהליו.

בנסיבות אני קובעת כי התובע עמד בנטל להוכיח כי האופן שדיבר אליו הנתבע אכן מהוים "ביזוי של אדם בשל גזעו, מוצאו ודתו". אשר ליסוד הפירסום שבסעיף 2 לחוק – אין חולק כי הנתבע אמר את הדברים בשיחת טלפונית אשר הצדדים לה היו הוא והתובע בלבד.

אפנה לת"א 175482-09 הבה אלבז נ' יחיעם בן יהודה (30/10/2011) [פורסם במאגרים משפטיים] שם נקבע: "הגשת תביעות מופרזות הנה תופעה פסולה, אשר על בית המשפט להלחם בה. בעיניין זה קבע בית המשפט בע"א 559/87 חשאי ואח' נגד רונן ואח', פד"י מו (1) עמ' 229 :

" עוד נקבע כי: "הגשת תביעות מופרזות ומוגזמות, בהנחה כי בכך אין המגיש נוטל כל סיכון שהוא, גורמת לאובדן זמן שפוטי ניכר ויקר הואיל והיא מאלצת את השופט לעסוק זמן ניכר בבירור ובסילוק טענות הסרק מהלך הגוזל זמן רב בניסיון "לבור את המוץ מתוך התבן" על כל המשמעות הכרוכה בכך.

ראוי לציין כי קיימים מקרים בהם "יש צורך להרתיע תובעים מ"ניפוח" תביעות הגורמות להליכים ממושכים ומיותרים החוסמים דרכם של מידיינים אחרים לברור עניינם.

...

בנסיבות, אני סבורה כי עלה בידי התובע להוכיח את עוולת לשון הרע.

סוף דבר לאור האמור, אני מוצאת כי על אף שאיני מפקפקת בכך כי דבריו של הנתבע פגעו בתובע באופן סובייקטיבי ולא היה ראויים להיאמר, הרי שמדובר בדברים שגם באופן אובייקטיבי עולים כדי פגיעה ועלה בידי התובע להוכיח תביעתו.

" בשים לב להלכה הפסוקה אני מוצאת כי יש בסכום התביעה כדי לעמוד לחובתו של התובע, ועל כן איני מקבלת את התביעה במלואה.