כן צוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אין בתיקרת הפצוי הקבועה בתקנות הביטוח, בתקופת ההתיישנות המקוצרת הנוהגת בכגון דא ובהוראת סעיף 7 לחוק הביטוח – כדי ללמד על העדר אפקטיביות של הסדר הפצוי הקבוע בחוק זה. על רקע האמור, נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, ואף יש בו כדי לאיין את ההסדר הקבוע בחוק הביטוח, תוך מתן אפשרות לעקיפתו באמצעות הגשת תביעה לפיצויים ללא הוכחת אשם בגין עוולה חוקתית.
יתר על כן, הכרה פסיקתית בעוולה חוקתית המקימה לניזוק זכות לפצוי מאת המדינה עלולה שלא לעלות בקנה אחד עם הוראות חוק אחרות המגבילות את האפשרות לחייב את המדינה בתשלום פיצויים (ראו: בג"ץ 35/78 י.ש.י.-פ.א.ב. חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ' עירית ירושלים, פ"ד לב(2) 581, 586 (1978); והשוו: ברק-ארז "עוולות חוקתיות", בעמודים 125-123).
כך, למשל, נפסק בעיניין ישועה כי אין מקום להעניק פיצוי מכוח עוולה חוקתית לבעלי עסקים שפונו מעסקיהם עקב תכנית ההיתנתקות, וזאת לנוכח הסדר הפיצויים הקבוע בחוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה-2005.
...
בהקשר זה יצוין כי לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובסיכומים מטעם המבקשים, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי מנגנון הפיצויים לנפגעי חיסונים הקבוע בחוק הביטוח אינו מקנה סעד אפקטיבי לכלל נפגעי החיסון.
מכל מקום, אוסיף כי אני סבורה שטענות מעין אלה בדבר היעדר אפקטיביות של חוק הביטוח, גם אם היו נטענות על-ידי המבקשים, לא היו ראויות להתברר בהליך הנדון, אגב תביעת נזיקין.
סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית – הן מכוח סמכותי לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, והן לגוף הדברים, משלא מצאתי כל הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
