קביעת סכום חוב חייבי החברה והתייחסות להודאת בעל דין

לגירסתה, משלא עבד התובע בתקופה זו נרשמו ההוצאות והכספים ששולמו לידיו בכרטסת המנוח מתוך הבנה כי חובותיו אלה יכוסו ברבות הימים מכספי עבודה לכשיתאושש ממחלתו וכאשר הפסיק לקבל תשלום מחברת הביטוח ביקש לקבל תשלום חודשי קבוע כשהנתבעת נדרשה לאסמכתא ושילמה זאת במסגרת תלוש שכר הגם שלא עבד בפועל.

עדותה של גב' דוידוב לא הוסיפה דבר ואילו מעדותו של רואה החשבון מר קריספל ניתן ללמוד כי רישום הסכומים בטופס 106 כהכנסות אינו מהוה חלוקת דיבידנד, אלא שמר קריספל אישר כי דיבידנד, בנגוד לשכר עבודה או הכנסה אחרת מיגיעה אישית, אינו פטור ממס עקב נכות אך יתכן שחלק מהסכום הוא בגין תקבולים מחברת מנורה (עמ' 95 ש' 22- עמ' 96 ש' 6 לפרוטוקול).

עצם העובדה שהתובעת סברה כי היא זכאית להמשיך ולקבל את התשלומים החודשים לאחר פטירת המנוח תומכת בכך שגם הגב' עמר סברה כי מדובר בתשלומים שלהם הוא זכאי כבעל מניות ולא כעובד ולכל הפחות יש לראות בכך כהודאת בעל דין שלפיה התשלומים אינם מהוים שכר עבודה.

כאמור, התובעת לא הוכיחה כי ישנו בסיס שכר אחר לתקופה זו. אשר לתקופה שבה שהה המנוח בחופשת מחלה (יולי 2008 – אוקטובר 2012) קובעות הוראות הוראות החוק כי הגם שאין בה כדי לנתק את רציפות קיומם של יחסי עובד-מעסיק (סעיף 2(7) לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג-1963), אין היא נמנית במנין התקופה המזכה בתשלום פצויי פיטורים (סעיף 10(4) לתקנות פצויי פיטורים (חישוב פיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964).

מששוכנעתי כאמור, כי התובע כימעט ולא עבד אצל הנתבעת בתקופת המחלוקת וככל שביצע עבודה כלשהי, התמורה ששולמה לו בפועל (ועליה אין חולק), מהוה את מלוא השכר המתאים בגינה, ומשאין התובעת זכאית להפרשי תשלום ממילא לא ניתן לקזז דבר במסגרת הליך זה. אשר לכל יתר התשלומים הרי שאלה ניתנו במסגרת יחסי בעל מניות-חברה או יחסי בני מישפחה ואין הם יכולים להתברר במסגרת בחינת זכויות המגיעות במסגרת יחסי עובד-מעסיק.

לא מצאתי להתייחס לטענות רבות (לרבות אישיות) שהועלו על ידי הצדדים היות שאלה לא נדרשו להכרעה.

...

מששוכנעתי כאמור, כי התובע כמעט ולא עבד אצל הנתבעת בתקופת המחלוקת וככל שביצע עבודה כלשהיא, התמורה ששולמה לו בפועל (ועליה אין חולק), מהווה את מלוא השכר המתאים בגינה, ומשאין התובעת זכאית להפרשי תשלום ממילא לא ניתן לקזז דבר במסגרת הליך זה. אשר לכל יתר התשלומים הרי שאלה ניתנו במסגרת יחסי בעל מניות-חברה או יחסי בני משפחה ואין הם יכולים להתברר במסגרת בחינת זכויות המגיעות במסגרת יחסי עובד-מעסיק.

ואולם, מצאתי לציין כי מהתמונה הכוללת שהוצגה בפני, שוכנעתי כי הנתבעת נהגה עם המנוח כיאות וכמקובל בין בני משפחה תוך סיוע לו בשעתו הקשה וכך נהג דוד גם עם ילדיו של המנוח בהזדמנויות שונות (הן במתן הלוואות והן במתן ערבויות אישיות) וכי לא היה יסוד לתביעה זו של התובעת בכל הנוגע לתשלומים הנובעים מקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

הרישום המעוות נעשה בחלקו על מנת להקטין את נטלי המס ורק התנהלות זו היא שהביאה להעלאת טענות התובעת ולקיומו של הליך זה. אחרית דבר על יסוד כל האמור – התביעה נדחית.

רקע דיוני נגד המערער הוגש בבית משפט קמא כתב אישום הכולל בחובו שני אישומים.

בהמשך להסכמה זו, המערער הורשע על סמך הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בבצוע העבירות כדלקמן: באישום הראשון, הורשע המערער ב- 28 עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי מיסמך כאמור בחוק לגביו לפי סעיף 117(ב)(ג) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מס ערך מוסף").

לעניין שקומו של המערער, טען בא כוחו כי גם אם אין המערער מצוי בהליך טפולי - שקומי, הרי ששיקומו הוא בהחזרתו לשורות החברה.

בא כוח המערער הפנה גם לחוות דעת מטעם פסיכיאטר פרטי מיום 25.12.18, ד"ר אקים גיישין, לפיה המערער בעל יכולת קוגניטיבית נמוכה, חסר תובנה למשמעות האירועים המתרחשים סביבו ולא מבין את חומרת המעשים בהם מואשם.

העבירות אותן ביצע המשיב הן במרום החומרה ובוצעו באופן שיטתי על פני תקופה ממושכת וגרעו במירמה מקופת המדינה למעלה מ- 1.5 מיליון ש"ח. יש בעבירות על חוקי המס כדי לפגוע בקופה הציבורית ובעיקרון השויון בנטל בין חייבי המס, ומשום כך פגיעה קשה באנטרס הצבורי.

במקרה שלפנינו, בבצוע העבירות, גרע המערער מקופת המדינה סכום כולל של 1,553,621 ש''ח. ראוי להפנות לקביעה אחת מיני רבות של בית המשפט העליון לעניין החומרה שבעבירות מס, וכך נאמר: "ואולם, נקבע לא אחת כי יש להתייחס בחומרה יתרה לעבירות המס, בשל הפגיעה באינטרסים חברתיים חשובים כתוצאה מבצוע עבירות אלו, היינו: פגיעה בקופת המדינה ובערך השויון בין האזרחים הנדרשים לשלם מס אמת. חומרה זו הובילה לגישה לפיה בעבירות המס יש ליתן משקל מכריע לאנטרס הצבורי, ובכלל זה לשיקולי ההרתעה, ולהעדיף אותו על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.2.2009))" (רע''פ 1717/14 ליזרוביץ נ' מדינת ישראל (30.3.14), פסקה 7).

...

לאחר שעיינו במסמכים הרפואיים שהציג בא כוח המערער, ומבלי חלילה להקל ראש בבעיותיו הרפואיות של המערער, אנו סבורים כי אין מצבו הרפואי של המערער בא בגדר המקרים החריגים והמיוחדים המצדיקים סטייה ממתחם העונש ההולם משיקולים שאינם שיקולי שיקום, משום הכרח בריאותי להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל.

לאחר שאמרנו כל שלעיל, נחה דעתנו כי העונש שהושת על המערער מבטא, בנסיבות העניין, איזון ראוי בין כלל השיקולים לקולה ולחומרה, ואין בו סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת או עיוות דין.

סוף דבר, הערעור נדחה.

בין היתר בהחלטה זו, ניתנו הוראות לגבי הריביות והשערוך שיש לבצע, נקבע בסע' 13-14 כך: "13. ...בפסק הדין ולפיו הוריתי על אכיפת הסכם המכר מיום 3.1.18, רק פשוט ומובן היה שהסכומים חייבים שיערוך כדין עד ליום התשלום בפועל. כידוע, בהתאם לסע' 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970, כאשר הופר חיוב לתשלום כספי, זכאי הנפגע לפיצויים בסכום הריבית שבפיגור מיום ההפרה ועד התשלום בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בעניינינו, המשיבים הפרו בין היתר את חובם שבתשלום הכספי ולכן לנפגע כלומר למבקשים זכות לקבל ריבית והפרשי הצמדה מקסימאליים כדין.

אציין כי בהחלטה האמורה מיום 17.3.19, ניתנה היתייחסות לסוגיות נוספות, כך למשל לכך שבהתאם לסע' 9.4 להסכם, העסקתו של לוינסון תחשב עד ליום הקובע, 23.1.18 ושיש לערוך את החישובים לזכויות הסוציאליות למועד זה, (סע' 15 להחלטה).

למשיבים הוקנתה הזכות להגיש מעין "ערעור" על הקביעה האמורה, (בדומה למהלך של ערעור על החלטת בעל תפקיד בתיקים של חידלות פרעון, כמובן החברה אינה כזו ושני הצדדים הנם בעלי אמצעים), ולפיכך הוגשה בקשה 50 ביום 25.8.19.

נטען כי בכך סוג של הודאת בעל דין של ברון שאין מדובר בחוב הדורש הפרישי שיערוך.

...

למעלה מהצורך, אציין כי הדברים אף אושרו בזמן אמת, במכתבם של ב"כ המבקשים מיום 10.1.18 בו התייחסו לשערוך כאמור, תוך שאבהיר כי לא בשל מכתב זה כשלעצמו, הגעתי למסקנה האמורה.

איני סבור שיש הכרח להכריע בטענות הנוגעות להסברי לוינסון למכתב זה, כאשר ניתן לקבוע לגביו שהוא מצטרף להיגיון הדברים שהביא אותי למסקנה לעיל ושיש להביא בחשבון השערוך את הסכום הנוסף לפי סע' 3(י) לפקודת מס הכנסה.

לפיכך ובשקלול הדברים, הנני קובע כי לצורך ההתחשבנות הסופית שבין הצדדים, ובאומדן, 25% מהוצאת השכר עבור שירותי רו"ח עבדו, יושתו על לוינסון, ולאור כך שהחברה היא שנשאה במלוא ההוצאה, בהתחשבנות הסופית יהיה מקום להביא זיכוי בשיעור האמור.

לאורך שנים היתייחס הנתבע לחוב כהלוואה ולא ביקש לטעון כי מדובר בהשקעה.

ראו גם עניין ע"א 3137/15 עריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפרוק) מפי כב' השופטת ע' ברון (פסק דין מיום 21.05.18): "בלא לגרוע מהאמור וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, גם אם תביעתה של קצ"א הייתה לבעלות במקרקעין אל מול הערייה, ולא היא, זו לא היתיישנה. זאת לנוכח מכתבו מיום 22.4.2009 של עו"ד גושן מטעם הערייה, המהוה הכרה מפורשת וחד-משמעית בזכויותיה של קצ"א ביחס למקרקעין; שאז ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם הודה הנתבע בכתב בקיום זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומאז ההודאה תקופה ההתיישנות בודאי שלא חלפה." מן הכלל אל הפרט- היתיישנות: לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות, ולאור ההלכה הפסוקה, מצאתי, כי בנסיבות תיק זה, ולאור המסמכים שהוצגו במסגרת כתב התביעה, הרי שהתביעה לא היתיישנה, ולכן יש לדחות את טענת ההתיישנות.

להלן: הפן הנורמאטיבי: יפים לענייננו הדברים הבאים שנאמרו במסגרת ע"א 507/85 פנון ואח' נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ (מיום 19.03.89), מפי כב' השופט בך. להלן יובאו דבריו: "אכן עולה מההלכות שנקבעו בפסיקה, כי בקשת הרשות להיתגונן תסורב רק במקרים בהם משתכנע בית המשפט, כי אין לנתבע הגנה של ממש. להלן מספר קטעים בעיניין סוגיה זו, הרלוונטיים לענייננו, מתוך ספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 618-623:

בנסיבות אלו אני קובעת כי תנתן רשות להיתגונן, אולם בכפוף להפקדת ערובה בסכום של 30,000 ₪ לקופת ביהמ"ש. יובהר, יתר הטענות שהועלו- כגון מהות ההסכם ואופן חישוב החוב, יידונו ויוכרעו לאחר שיתקיים הליך ההוכחות, ומשכך אין צורך לידון בהן כעת.

...

טעמיי יוצגו להלן: מעיון בכתבי הטענות שהוגשו ובנספחים שצורפו להם ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון במסגרתו נחקר המבקש על תצהירו, מצאתי, כי הגנתו של המבקש לוקה בחוסר בהירות.

בנסיבות אלו אני קובעת כי תינתן רשות להתגונן, אולם בכפוף להפקדת ערובה בסכום של 30,000 ₪ לקופת ביהמ"ש. יובהר, יתר הטענות שהועלו- כגון מהות ההסכם ואופן חישוב החוב, יידונו ויוכרעו לאחר שיתקיים הליך ההוכחות, ומשכך אין צורך לדון בהן כעת.

סוף דבר: אני דוחה את טענת ההתיישנות וכן את הבקשה למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר.

האם הוכח כי הסחורה התקבלה? בכתב ההיתחייבות עליו חתומים הנתבעים (ר' נספח 2 לראיות התובעת) נטלו על עצמם את ההתחייבויות הבאות: "1. א. אני הח"מ מתחייב בזה כלפיכם באופן בלתי חוזר לשלם במקום בית העסק שלכם, על פי דרישתכם הראשונה, את כל החובות המגיעים ואשר יגיעו לי לכם ממני ומאת צליל וחלק מדיה קאר בע"מ יחד ולחוד (להלן: "החייב") , ללא הגבלת סכום, עפ"י סכום הדרישה אשר יוגש אשר יוגש לנו על ידכם , על פי הנהלת החשבונות שלכם.

עוד אציין כי התובעת הראתה חשבוניות חתומות בסכום של 60,000 ₪- דבר שלא מתיישב עם טענות הנתבעים לפיהם קבלו 60% מהסחורה נשוא כתב התביעה, וכי הם חייבים סכום של 20,000 ש"ח בלבד.

זהות החברה בכתב ההתייבות הנתבעים טענו כי אין מקום לחייבם מאחר שכתב ההיתחייבות מתייחס לחברה אחרת מהתובעת.

טרם נדון בחלק זה, יש להפנות לדברי הנתבע 3 שטען בחקירתו הנגדית כי " ת. אין לי טענה ביחס לכתב ההיתחייבות. חייב סכום של 10,000-15,000 ₪ אולי" (בעמ' 21 שורה 21) מכאן, קיימת הודאת בעל דין של נתבע 3 כי אינו כופר בכתב ההיתחייבות.

באופן מהותי, גם לא מצאתי מהי הפגיעה שנגרמה לנתבעים מהשינוי שנעשה בשם החברה מבחינת ההתנהלות בין הצדדים, ותנאי העסקה, ומדוע יש לקבוע כי כתב ההיתחייבות לא בתוקף בשל שינויים אלה בחברה.

מר שלמה זבידה, הבעלים של התובעת, שעבד מול הנתבעים העיד כי לא עידכן את הנתבעים לענין השינוי בחברה, ולא ביקש מהם לחתום על כתב התחייבות חדש מאחר שמדובר באותה חברה עם אותו ח.פ. (עמ' 8 שורות 4-6).

...

על כן אני דוחה את הטענה.

על כן, אני דוחה את טענת הקיזוז.

סוף הדבר הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 75,460 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, ממועד הגשת התביעה ועד היום.