קביעת מקום דיון בתביעות נגד שופטים ועובדי בית משפט

עוד נטען כי בשנת 2018 עזבה התובעת את מקום עבודתה ב"אקסלנס", וחל מחודש מרץ אותה שנה החלה לעבוד בחברת "תשתית נפט ואנרגיה בע"מ". בשל כך ערכה פגישה אצל סוכנות הביטוח "שקל", הנתבעת מס' 1, והומלץ לה להעביר את פוליסת הביטוח מחברת "הפניקס", אל חברת הביטוח "כלל", היא הנתבעת מס' 2.

ביום 28.07.2022 במתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף, התיר בית-המשפט (כבוד השופט ברגר), לתובעת לתקן את תביעתה, אליה תצורף חוות דעת ערוכה כדין.

המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 24 (א) (3) לחוק בית-הדין לעבודה קובע כך: (1) לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון – (3) תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם, הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי הענין, וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה; קופת גמל כפי הגדרתה בחוק הגנת השכר, תש"יח – 1958, אליו מפנה חוק בית הדין לעבודה, מורה בסעיף 1 כדלקמן: "קופת גמל" – קופת חולים, קופת תגמולים, קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה שהמעסיק והעובד או המעסיק בלבד חייבים לשלם לה מכוח הסכם קבוצי או צו הרחבה, או מכוח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעסיק שניתנה להם הסכמת קופת הגמל וכן קופת גמל כאמור שמטרתה ביטוח העובד ושאיריו שהעובד בלבד חייב לשלם לה מכוח הסכם קבוצי או צו הרחבה או תאגיד ששר העבודה אישר תשלום לו לענין סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963; הגדרתה של "קופת גמל" בחוק הנה רחבה למדיי וכך גם קבע בית-המשפט בהלכה המנחה בהקשר זה כפי שניתנה במסגרת רע"א 7513-15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית (פורסם בנבו, 21.03.2016), בה אימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה: "בבואנו לפרש את הקבוע בסעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, יש לנקוט בגישה פרשנית רחבה למונח "חברות בקופות גמל", ולראותו כמסמיך את בית הדין לעבודה לידון בכלל התובענות שעילתן ביחסים שבין מבוטחים בביטוח פנסיוני לבין הגוף המבטח, בין אם מקור הפוליסות ביחסי עבודה בין אם לאו.

...

עובדת הכללתן של טענות לרשלנות כנגד המבטחת איננה משנה מסקנתי זו ואין בידי לקבל טענת התובעת לתחולת הסיפא שבסעיף 24 (א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה לפיה, סמכותו של בית-הדין נפרסת על "תובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". לא זו אף זו שטענות התובעת לרשלנות כלפי המבטחת הינן שוליות ביחס לטענותיה לחיוב בתשלום מכוח הפוליסה, כבר נפסק בעבר כך: "עילת התביעה המהותית נגד הקרן אינה עילה נזיקית שנובעת מתוך חובת זהירות אלה עילה הנובעת מהיחסים החוזיים-מסחריים בין הצדדים, ובשל מהות הקרן כקרן שנועדה ליתן מענה לביטחון סוציאלי של העמית ביום פקודה, יום פרישתו או חלילה, כפי שארע במקרה זה, ביום פטירתו. הנני סבורה כי עטיפה נוספת של הטענות במונחי "רשלנות" הינה מלאכותית ולכל היותר טפלה ואין בכוחה לשנות סמכות שהוקנתה באופן ייחודי לבית הדין לעבודה" (ראו: ת"א (ת"א) 41499-01-19 אפרת אליעזר נ' מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (פורסם בנבו, 03.10.2019)).

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, ובהתאם לסמכות המסורה לבית-המשפט לפי סעיף 79 לחוק [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, אני מורה כי התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 תועבר לידון לפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

המזכירות תמציא עותק החלטתי לצדדים.

בית המשפט, בהחלטתו מיום 29/8/21 (להלן: החלטת המחיקה),הותיר את פסק הדין על כנו, תוך שקבע כהאי לישנא: "אין מקום לבטל את פסק הדין. בדיון מיום 14/6/21 קבעתי מפורשות כי חוסר עידכון יהווה חוסר מעש. התובעת שהייתה מודעת להחלטה זו לא קיימה את ההחלטה. מדובר בתיק משנת 2018 שהליכי המל"ל בו נמשכים מזה זמן רב ועדיין לא הסתיימו. אין הצדקה כי בית המשפט ישמש מדף לתיק זה. לכן אני סבור כי המאזניים בשלב זה נוטות לעבר יעילות הדיון וחיסכון בזמנו של בית המשפט והצד שכנגד ואני דוחה את הבקשה" ביום 31/7/22 הוגשה התביעה שבפני.

בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת נאות-פרי) בת"א 49204-08-10 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב ברכה [פורסם בנבו] (04/12/11), נסקרה פסיקת בית המשפט בנושא שבפנינו, וסוכם המצב המשפטי העולה מן הפסיקה, כדלקמן: "במקרים בהם התובע עצמו מבקש להפסיק את התביעה, בדרך כלל יהא בכך כדי ללמדנו שהוא זונח את דרישותיו כלפי הנתבע, הנתבע יפתח ציפיות באשר לזניחת הדרישות, ולא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות על נקלה (אלא אם במועד בו ביקש התובע את המחיקה הוא הודיע לנתבע כי יבקש בעתיד להגיש את התביעה מחדש וכיוצ"ב חריגים). במקרים בהם המחיקה של התובענה הראשונה הנה ביוזמת בהמ"ש – יש להבחין בין מקרים בהם המדובר בזלזול בוטה בהחלטות בהמ"ש ובחוסר תום לב בניהול ההליך לבין מקרים של רשלנות "בלבד". במקרים מהסוג הראשון, במיוחד שעה שניכר חוסר תום לב בניהול ההליך הראשון ובהגשת ההליך השני – ברי כי לא תוארך תקופת ההתיישנות.

...

אשר לטענת הנתבעים ולפיה חלוף הזמן מאז נולדה עילת התביעה, גורם נזק ראייתי של ממש, לא שוכנעתי, בשלב הזה, כי נוכח מהות ההליך – תביעה לפי חוק הפלת"ד, ישנו חשש כי זכויותיהם של הנתבעים יינזקו באופן שהגנתם תפגע.

בהינתן העובדה שלא דבק חוסר תום לב בהתנהלותה של התובעת, והלה לא עשתה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ואף לא ייפגעו יתר על המידה זכויותיהם של הנתבעים, סבורני כי ראוי בנסיבות אלה ליתן לתובעת את יומה בבית המשפט ולהחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שמלוא פרק הזמן שבו התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת לא יובא בחשבון מניין תקופת ההתיישנות.

אחרית דבר הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נדחית.

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 38046-07-17 ישראל נ' מרחב ואח' בפני השופט מנחם שח"ק התובעת: רשות מקרקעי ישראל ע"י ב"כ עו"ד יגאל מינדל הנתבעים: .1 דיתה מרחב .2 יעל מילר .3 אפרת גפן .4 יורשי דבורה דימנט ז"ל .5 שרה דימנט .6 מיכל דימנט .7 ענת דימנט .8 רחל שפירא .9 רמה פלינט .10 יורשי גיל גור ז"ל .11 אמיר פלינט גור .12 אסתר טחן .13 הודית קרן .14 יהונתן טחן כולם ע"י ב"כ עו"ד ציון משה פסק דין

ביום 26.6.2017 הוגשה בקשה להמשך ניהול התיק בבית משפט השלום, ובהחלטה מיום 17.7.2017 התיר בית המשפט את המשך ניהול ההליך, כשהוא קובע שאין מקום לקבוע דיון הוכחות באותה עת, בשים לב לכך שיש ללבן את עמדת הצדדים לאור פסה"ד במחוזי, ובהתאם נקבע דיון מקדמי בהליך.

חלה על התובעת חובה לנהוג בשוויוניות, ובהגינות, והעובדה שתביעת הפינוי הוגשה אך ורק כנגד הנתבעים ולא כנגד צד ג' עומדת לרועץ לתובעת, ויש חשש כבד לאפליה, ולו אך מטעם זה יש מקום לסלקה.

עוד טענה התובעת שהעיכוב בהגשת תביעת פינוי בעיניין מיגרש 400 נבע מההליכים של הנתבעים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, שכן אילו התקבלה עמדת הנתבעים היה הדבר שומט את האפשרות לתבוע את פינוי מיגרש 400 (סעיף 22 לסיכומי התובעת).

...

לפיכך, על אף שבפועל טענות הנתבעים נדחו ונוצר מעשה בי - דין, אני סבור שיש להציע, בזהירות המתבקשת, שאם תבחר התובעת בעתיד לנהל הליך פינוי נוסף, היא תשקול שנית את עמדתה בעניין המגרשים שלא שונה ייעודם.

משכך, דין טענה זו להידחות.

סיכום סוף דבר, התביעה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 2675-04-18 לפני כבוד השופטת חדוה וינבאום וולצקי התובע י. ק. ע"י ב"כ עו"ד דב לרר ואח' הנתבעות צדדים שלישיים 1. פארק המים מימדיון בע"מ 2. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ע"י ב"כ עו"ד רנרט ואח' 3. B.V Van Egdom Recreatietechniek- נמחקה 4. מסטרמן הנדסה ובטיחות בע"מ 5. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שטיינר ואח' 1. Zurich Insurance plc ע"י ב"כ עו"ד תגר ואח' 2.מסטרמן הנדסה ובטיחות בע"מ 3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שטיינר ואח' 4. בן טופר 5. ניר מיכאלי ע"י ב"כ עו"ד מירב אהרון ואח' החלטה

דוקא עצם הקביעה בפוליסה לפיה ננקבו מקומותיהם של בתי המשפט בערים אמסטרדם או רוטרדם מעידה על אומד דעת הצדדים בקשר לבתי המשפט שלהם תהיה הסמכות לידון בכל הסכסוכים הנוגעים להסכם זה. יתרה מכך, בסעיף 9 לפוליסה נקבע כי הדין שיחול על ההסכם הוא הדין ההולנדי.

לאור כך, הרי שקביעה לפיה לבית משפט זה יש את הסמכות לידון בתביעה מכוח פוליסת ציריך, תוביל למצב של הפרת החוזה שבין VE לבין ציריך ולכך אין ליתן יד. סכויי התביעה – על פי הפסיקה די לו למבקש לבצע מסירה אל מחוץ לתחום שיצביע על "עילת תביעה הראויה לטיעון". לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) ברע"א 3872/04 ד"ר וילנסקי נ' Metallurgique de Gerzat S.A. ואח', פ"ד נ"ט (1) 24, מיום 23.8.04: "בהקשר זה עוד יש להוסיף כי על בית-המשפט לבחון אם למבקש היתר ההמצאה "תביעה ראויה לטיעון" כלפי מי שנגדו מבוקש ההיתר.

...

עוד ראיתי להוסיף כי גם אינטרס ההסתמכות והוודאות המשפטית ביחסים חוזיים עסקיים מצדיק במקרה כאן להיעתר לבקשה של ציריך.

כל אלה מובילים למסקנה כי הטענה כנגד היצרנית VE ומכוחה כנגד המבטחת ציריך, אינה מבוססת ולו חלקית.

סוף דבגר לאור כל דבריי שלעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על סילוקה של ההודעה לצד ג' על הסף מחוסר סמכות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 3738/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשת: מרים פולה דברט נ ג ד המשיבים: 1. רות קורי 2. רוברט אנקונה 3. שרי אנקונה 4. SAJRA LLC 5. בן גויט 6. SPINAL SYSTEMS CONSULTING LLC 7. אריה (לארי) דברט 8. דני פיין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 30.4.2024 בת"א 54447-03-22 שניתנה על ידי כב' השופט ר' וינוגרד בשם המבקשת: עו"ד ריקי אופק אבן צור ][]החלטה

ביום 24.3.2022 הגישו המשיבים 6-1 (להלן: התובעים) תביעה כספית נגד המשיבים 8-7, בה התבקש סעד כספי בסך של כ-3 מיליון ש"ח. המבקשת היא רעייתו של המשיב 7.

באותו יום נתן בית משפט קמא החלטה בפתקית, בה נקבע כי מאחר שההודעה בדבר מכירתו הצפויה של הנכס ניתנה בסמיכות זמנים לדיון הקבוע בתביעה; ומאחר שמההודעה לא ברור מהו הארוע שצפוי להתרחש ביום 25.5.2024 (האם מדובר במועד חתימה על הסכם מכר או במועד מסירת החזקה) ומדוע לא ניתן לדחותו בחודש ימים – אין מקום לקביעת דיון דחוף בבקשה לסעד זמני.

משבחרה המבקשת להתנהל באופן בו היא היתנהלה, וחרף הצהרתה המפורשת לא עידכנה את בית המשפט ואת התובעים 14 ימים לפני שחתמה על הסכם המכר הנטען, אין היא יכולה להשמע כעת בטענה כי עליה להעביר את החזקה בנכס כבר ביום 30.5.2024 וכי לכן אין באפשרותה להמתין עד לדיון שנקבע ביום 24.6.2024.

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובות המשיבים.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.