קביעת מעסיק עובד קבלן לפי חוק

עוד טענה הנתבעת כי החברות הקבלניות השונות שילמו לתובע את מלוא זכויותיו לאורך השנים, ובכל פעם שהתחלפה חברה קבלנית היה התובע מקבל את זכויותיו בגין סיום עבודתו בחברה אחת ותחילתה בחברה אחרת, כאשר הנתבעת פיקחה על הקבלנים לפי חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 (להלן: חוק להגברת האכיפה).

הוראות סעיף זה קובעות כך: "(א) תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קבוצי - הוראות ההסכם הקבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולוותק בעבודה אצל המעסיק בפועל.

...

בעניין זה נחזור ונציין כי משקבענו כי החברות הקבלניות לא היו קבלני כוח אדם, לא מצאנו יסוד לתחולת חוק העסקת עובדים על התובע.

אחרית דבר על יסוד כל האמור – התביעה נדחית.

בנסיבות הענין ולאור תקופת עבודתו הארוכה של התובע בחצרי הנתבעת, מצאנו כי נכון יהא שכל צד ישא בהוצאותיו.

בית הדין האיזורי דחה את הבקשה, תוך חיוב העמותה בהוצאות המשיב בסכום של 2,500 ש"ח , וקבע בין היתר כך: "במסגרת בחינת קיומה של ראשית ראיה לצורך מתן החלטה בדבר חיוב או אי חיוב תובע בהפקדת ערובה, אין בית הדין בוחן לעומק כל עובדה וראיה בתיק ולא מוטל על בית הדין לקבוע ממצאים במחלוקות בעיניין קיומם של יחסי עבודה בין התובע לבין הנתבעת 2, או בדבר קיומו/אי קיומו של בסיס משפטי אחר להטלת חבות על הנתבעת 2 בגין עבודתו וסיום עבודתו בחצרי הנתבעת 2. דרישת "ראשית ראיה" מטרתה לאזן בין זכות היסוד לגישה לערכאות לבין ההגנה על עניינו של מעסיק בהגנה מפני הצורך להוציא הוצאות משפטיות לצורך היתגוננות מפני תביעות מופרכות.

גם על פי גרסת הנתבעת 2, לפיה התובע הועסק על ידי קבלן הסעדה, עשויה לקום חבות לנתבעת 2 לתשלום זכויות התובע כלפי המעסיק הקבלן, לפי חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011.

העמותה מוסיפה וטוענת כי מאחר וקיים נתק של חודשיים ברציפות ההעסקה לא עלתה תקופת ההעסקה על תשעה חודשים וכי אין תחולה לחוק להגברת האכיפה, התשע"ב-2012 (להלן – החוק להגברת האכיפה) מנימוקים שונים המפורטים בבקשה ובהם העסקת המשיב על ידי קבלן כוח אדם (המשיבה הפורמלית) ולא על ידי קבלן ההסעדה (קבוצת גורמה).

...

העמותה הגישה בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 116א(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – התקנות) בהיות התביעה, אשר לא צורפה לה כנטען ראשית ראיה, "מופרכת וחסרת בסיס" אשר דינה להידחות על הסף בהיעדר עילה כלפי העמותה ובהיעדר סמכות עניינית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטה ובכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, אף ללא שאדרש לקבלת תשובת המשיב.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

בדרך זו הלך אף בית דין זה, כאשר קבע הלכה למעשה, כי החזקה על פי חוק קבלני כוח אדם שונה מהחזקה ההלכתית שקדמה לו. כך, בע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי - פאהום (2.11.2008) (להלן – עניין פאהום).

ובע"ע (ארצי) 472/09 גולן - או. אר. אס משאבי אנוש בע"מ (12.9.2010), סגנית הנשיא (כתוארה אז) נ' ארד קבעה כי "בשונה מן החזקה ההלכתית, קבע המחוקק ביסוד הוראתו של סעיף 12א לחוק קבלני כוח אדם חזקה לפיה, בהתקיים העסקה אותנטית באמצעות קבלן כוח-אדם, מעבידו של העובד המועסק זמנית בחצריו של "המשתמש" בפועל לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, הנו קבלן כוח-האדם".

...

לא מצאנו יסוד להתערב בקביעות אלו ולפיכך, הערעור כנגד הסכומים שנפסקו לעובדים בגין גמול שעות נוספות - נדחה.

סוף דבר – על יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1-3 הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ד (12 נובמבר 2023), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

בהליך זה תוקפת התובעת, חברת אדיר – הבירה בע"מ, את החלטת מנהל חטיבת הבקורת באגף החשב הכללי במשרד האוצר, מיום 23.8.22, על פיה בבקורת לשנת 2020 שנערכה לתובעת בנושא שמירה על זכויות עובדי קבלן בתחום הניקיון במשרדי הממשלה, ניתן לתובעת ציון 88.13.

נמצא אפוא, כי המדינה כמתקשרת במשפט הפרטי, אוחזת בעמדת התובעת, ומנחה את הממונים על התקשרויות מטעמה שלא לשלם במסגרת התמורה הקבלנית שהיא משלמת לחברות מהן היא רוכשת שירותים, את רכיב השעה של דמי ההבראה עבור העסקה מעבר להקף מלא, בה בעת שבהפעלת הפיקוח על אותן חברות קבלניות, אשר נעשית כחלק ממדיניות הממשלה לאכוף את דיני העבודה על המעסיקים וכן במסגרת נקיטת צעדים למיזעור סיכון של חיובה לפי חוק הגברת האכיפה, דורשת מאותן חברות קבלניות לנהוג באמת מידה שהיא אינה מקבלת על עצמה כמתקשרת במשפט הפרטי.

סעיף 8 לחוק קובע כי "החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעסיק ובאשור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובילבד שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים". ואילו סעיף 10(א) לחוק קובע כי "המעסיק חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל". התובעת טוענת שעל פי חוק חופשה שנתית, אין קשר הכרחי בין הזכות לצאת לחופשה לבין הזכות לקבל דמי חופשה בעדם.

...

בעניינים אחרים שהעלתה התובעת, בית הדין מצא שלא נמצאו פגמים בהחלטת חטיבת הביקורת.

התוצאה התביעה נדחית ברובה.

כן מתקבלת התביעה בעניין דמי ההבראה.

לפי הפסיקה, "החזקה שבהוראת סעיף 12א לחוק (חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם – כ.א.ק) קמה במצב בו אין חולק על העסקתו האותנטית של העובד על ידי קבלן כוח-אדם, בעוד אשר במקרים בהם זהות המעביד אינה ברורה, ימשיכו לחול המבחנים ואמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה בנוגע לקביעת מיהות המעביד.".[footnoteRef:51] [51: ע"ע (ארצי) 472/09 זוהר גולן - או. אר. אס משאבי אנוש בע"מ (12.09.2010).

לא מצאתי לחייב את הערייה בתשלום פצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, שכן אלה אינן נמנות על הזכויות בהן חב מזמין שירות כלפי עובדי הקבלן לפי החוק להגברת האכיפה.

...

] העסקת עובדים ללא תלושי שכר, מקשה עליהם לעמוד על זכויותיהם מול המעסיק, מקרה זה מחייב במרבית המקרים להיעתר לפסיקת הפיצוי המקסימאלי הקבוע בדין, על מנת להרתיע מעסיקים בכלל מהפרות של דיני העבודה הסוציאליים בישראל.

בהתאם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה ובנסיבות העניין אני מעמיד את הפיצוי ברכיב זה ע"ס 30,000 ₪.

סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך 68,082 ₪ (קרן), בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיהן: חלק המעסיק בהפקדות לפנסיה (תגמולים) בסך 30,442 ₪.