קביעת מי חצה צומת באור אדום באמצעות תשתית ראייתית

אקדים ואציין, כי מתיק המישטרה, לא ניתן להפיק ראיות של ממש לענייננו, שכן תוכנו אינו משיב על השאלה השנויה במחלוקת, המצויה בטבורה של תובענה זו והיא – מי חצה את הצומת באור אדום (?).

ודוק: מדובר בחוו"ד של מומחה אובייקטיבי, מטעם משטרת ישראל, אשר מחד - שוללת מנהלית את רישיון הנהיגה של נהג הנתבעת בגין חציית צומת באור אדום ומאידך, קובעת בחוו"ד מומחה מטעמה, כי לא ניתן לקבוע מי מהצדדים חצה את הצומת במופע אור אדום.

"נהג הנתבעים אישר כי הגיע לצומת בנסיעה רצופה ובמהירות, וגם אם לא הייתי מייחסת משקל לעדותו של עד הראיה לכך שרכב התובעת היה בעצירה לפני חציית הצומת, לא הוצגה בפניי תשתית ראייתית לכך שרכב התובעת היה בנסיעה לפני שהחל בחציית הצומת, ואף נהג הנתבעים לא טען לכך בעדותו. ביצוע "מחטף רמזור" מסתבר עם רכב המגיע בנסיעה רציפה ובמהירות לצומת, דוגמאת רכב הנתבעים, יותר מרכב שעצר לפני פנייה לצומת.

"מנגד, בהחלט בלתי סביר כי נהג הפיאט ייצא פוזיטיבית לחציית הצומת ברמזור אדום, זאת לאחר שנעמד בעצמו בשל אותו אור אדום ברמזור." 4) תא"מ (אש') 32984-04-16 קווים תחבורה ציבורית בע"מ נ' אמנון מסילות בע"מ ואח', (לא פורסם, ניתן ע"י כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה ביום 5/7/2018).

...

לצד האמור, אני סבור כי תרומתה של נהגת התובעת, לקרות התאונה - עולה כדי 15% וזאת מן הנימוקים שפורטו לעיל.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה, אם כי בחלקה.

משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של – 85,987.35 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של – 10,061 ₪, אגרת משפט כפי ששולמה ושכר עדי התביעה כפי שנפסק בדיון.

דיון והכרעה: כאמור לעיל השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט מאפשרת לקבוע מי מהנהגים המעורבים חצה את הצומת לאור מופע האור האדום או הירוק ברמזור, וגרם לתאונה? כבר כאן ייאמר - לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, כולל עדותו של מומחה הנתבעים, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, ועיינתי בכל אשר הובא בפני, הגעתי לכלל מסקנה שעל פי מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי הכף נוטה לטובת גרסת עדי התובעת, לפיה הנתבע 1 הוא זה שחצה את הצומת לאור מופע האור האדום בכיוון נסיעתו.

ומן הכלל אל הפרט: תחילה העידה עת/1 וחזרה על האמור בתצהירה ת/2 סעיפים 4-5 שם טענה: "כאשר הגעתי לצומת עם רח' בן עמי היה לי רמזור אדום. עצרתי בנתיב לפניה שמאלה, לפניי עמדו עוד שני רכבים. רכבי היה בעצירה מוחלטת כאשר הנני מנהלת שיחת טלפון באמצעות דיבורית. לפתע נשמע רעש של מכה חזקה, הבחנתי ברכב פרטי מתרומם באויר. מיד הבנתי כי התרחשה תאונה בין אוטובוס לרכב פרטי, הרמתי את העיניים לעבר הרמזור בכיוון נסיעת הרכב הפרטי וראיתי שהוא אדום". עת/1 אישרה בחקירתה הנגדית כי לא ראתה את רכב הנתבעים קודם לתאונה, אלא אחרי התאונה.

ושנשאל (עמ' 19): "אם אומר לך שלך יש רמזור אדום גם להם במופע 6 יש אדום, השיב: "ממש לא". בסיום עדותו השיב כי לא הבחין באוטובוס לפני שהיה בצומת, כפי שהעיד גם בהודעתו במישטרה נ/4 שם טען: "ראיתי בצומת רמזור ירוק לנסיעה ישר ונכנסתי לצומת, לפתח הגיח האוטובוס משום מקום...". לאחר ששמעתי את העדויות, בחנתי את הראיות, עיינתי בתצהירים, בהודעות המישטרה ובחוו"ד המומחה, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע 1 הוא זה שלא ציית למופע האור האדום בכיוון נסיעתו.

...

דיון והכרעה: כאמור לעיל השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט מאפשרת לקבוע מי מהנהגים המעורבים חצה את הצומת לאור מופע האור האדום או הירוק ברמזור, וגרם לתאונה? כבר כאן ייאמר - לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, כולל עדותו של מומחה הנתבעים, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, ועיינתי בכל אשר הובא בפני, הגעתי לכלל מסקנה שעל פי מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי הכף נוטה לטובת גרסת עדי התובעת, לפיה הנתבע 1 הוא זה שחצה את הצומת לאור מופע האור האדום בכיוון נסיעתו.

מומחה הנתבעים בחוו"ד הגיע למסקנה כדלקמן: "מאחר ואין וודאות ברורה מי מהנהגים לא ציית לרמזור האדום וגם אם אחד מהם לא ציית לרמזור, מהשחזור אותו ערכתי עולה בצורה הברורה ביותר שלנהג רכב ב' (הכוונה: לאוטובוס התובעים – הבהרה שלי נ.ב.) הייתה האפשרות למנוע את התאונה אילו שם לב לדרך שהרי שדה הראייה שלו פתוח מולו ומהירותו היתה נמוכה בניגוד לנהג רכב א' (הכוונה: לרכב הנתבעים – הבהרה שלי נ.ב.) בנסיבות העניין לא קמה לו האפשרות למנוע את התאונה לאור מיקומו בכביש". סבורתני שבנסיבות תיק זה אין לקבל את מסקנת המומחה, והשתכמעתי כי לא היה בידי נהג האוטובוס האפשרות למנוע את התאונה, ועל כן לא ניתן לייחס לו אשם, וגם לא רשלנות תורמת, כפי שיובהר להלן.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעים הרימו את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

למען הסר ספק – התביעה שכנגד נדחית, ללא צו להוצאות.

במהלך המרדף אחר המשיב, המשיב פגע על פי הטענה ברכב שעמד בצד הדרך, חצה צמתים באור אדום, עקף חסימות משטרתיות תוך שהוא מסכן את השוטרים שביצעו את החסימות בכך שנצמד אליהם באמצעות רכבו, נסע במהירות מופרזת בשטח ערוני, והכל כשהוא נוהג לפי הנטען ללא רישיון נהיגה בתוקף.

באותו עניין קבע בית המשפט כי לצורך דיון מחדש במעצר עד לתום ההליכים בטענה לכרסום ראייתי יש להראות כי בתשתית הראייתית חל מהפך ראייתי היינו כירסום מהותי ומשמעותי, שינוי דרמאטי, כירסום עמוק, הקערה נהפכה כליל על פיה וכי שינויים אלה מוטטו את ראיות התביעה.

...

מכאן יש לבחון את טענות המשיב באשר לכרסום הראייתי שלדעתו מוליך למסקנה שיש להורות כי המשך המעצר יהיה תחת אזוק אלקטרוני.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות אינני סבור כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו על פי הפסיקה כפי שהובאה לעיל, היינו המשיב לא הראה כי מדובר בשינוי ראייתי דרמטי שיש בו כדי להביא לזיכויו ובוודאי שלא ניתן לקבוע זאת בשלב זה. המשיב טען לפניי כי ארעו מחדלי חקירה שונים.

אני מורה לשירות בתי הסוהר לערוך בהקדם בדיקה רפואית למשיב וכן לבדוק את המסמכים הרפואיים שבידו.

לאור כל האמור לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה לעיון חוזר ועל כן אני מורה כי המשיב ימשיך להיות עצור וזאת עד לתום ההליכים בעניינו.

עסקינן בנהג שנסע ברח' המלאכה פינת האורגים בחולון ביום שבת בתאריך 2.8.08 סמוך לשעה 03.40, ונעצר ע"י המישטרה לאחר שחצה צומת באור אדום.

אקדים ואציין, כי טענות העורר בענין הכאתו ע"י השוטרים תתבררנה בתיק העקרי, ואם הוגשה תלונה ע"י העורר – הן תתבררנה גם במח"ש. דומני, כי מהתשתית הראייתית הלכאורית שפורטה לעיל, אין מחלוקת, שהעורר אכן סרב ליתן דגימת נשיפה במכשיר הינשוף, אך הציע להבדק בדיקת דם בבית חולים.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים אני קובעת, כי ההסבר הנ"ל אינו פוגם בחזקה המשפטית שבסעיף 64ד' לפקודת התעבורה, וזאת משני טעמים: א.הטעם העובדתי – נטילת דגימת נשיפה נעשית ע"י צוות מיוחד – צוות מכשיר הינשוף, אשר הוזמן במיוחד במקרה דנן, לתחנת המישטרה, ועל כן בשלב מתן דגימת הנשיפה העורר לא היה נוכח העורר לבדו עם שני השוטרים שלטענתו היכו אותו.

...

ב"כ העורר מלינה על כך שמרשה נפסל עד תום ההליכים, על אף החלטתה של כב' השופטת דלית ורד להחזיר לו רשיון הנהיגה בשל העידר תשתית ראייתית לכאורית, לאחר שקבלה טענת המערער כי סרובו ליתן דגימת נשיפה במכשיר הינשוף יכול ונבע מפחדו להשאר עם השוטרים שהכו אותו, ועניין זה ייבדק במהלך שמיעת הראיות, כלשונה: "לנוכח הפגיעות הגופניות שנגרמו למבקש, אינני יכולה לשלול את טענתו, כי הוא חשש להמצא עם השוטרים ביחידות בחניה של תחנת המישטרה, שם ממוקם היה מכשיר הינשוף, אך הסכים לבצע בדיקת דם בבית חולים". וכן: "בשלב הנוכחי היות ולא ניתן לשלול את גירסת המבקש – אני מורה על ביטול הפסילה המנהלית". ב"כ העורר הוסיפה וציינה, כי אם החלטת כב' השופטת ורד לא היתה מקובלת על המשיבה, היה עליה לערור לערכאת העירעור, אך במקום זאת פנתה המשיבה בבקשה להארכת הפסילה עד תום ההליכים לכב' השופט ויטלסון, שאיננו מהוה ערכאת ערעור על כב' השופטת ורד.

כב' השופט ויטלסון נעתר לבקשה, ודחה הדיון לתאריך 2.9.08 בהוסיפו הערה: "למען הסר ספק, הנאשם פסול מלנהוג עד החלטה אחרת". ו.ב"כ העורר מיהר ופנה לכב' השופט ויטלסון בבקשה נוספת, כשהוא מפנה אותו לטעות שנפלה אצלו, והודיע לו שכב' השופטת ורד החזירה לו הרשיון.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים אני קובעת, כי ההסבר הנ"ל אינו פוגם בחזקה המשפטית שבסעיף 64ד' לפקודת התעבורה, וזאת משני טעמים: א.הטעם העובדתי – נטילת דגימת נשיפה נעשית ע"י צוות מיוחד – צוות מכשיר הינשוף, אשר הוזמן במיוחד במקרה דנן, לתחנת המשטרה, ועל כן בשלב מתן דגימת הנשיפה העורר לא היה נוכח העורר לבדו עם שני השוטרים שלטענתו היכו אותו.

לא מצאתי אפוא מתום בהחלטתו של בימ"ש קמא להאריך פסילתו של העורר עד תום ההליכים (תוך קציבת התקופה לתשעה חודשים) והערר נדחה.

המחלוקות המצריכות הכרעה השאלה הצריכה לענייננו בתיק היא האם התשתית הראייתית שהוצגה בפניי מאפשרת לקבוע מי מהנהגים המעורבים חצה את הצומת לאור מופע האור האדום, וגרם לתאונה.

לטענת הנתבע בעת שנסע בכביש 5 לכיוון מזרח עצר את רכבו בצומת הכפר הירוק לפני רמזור אדום, כשהאור ברמזור התחלף לירוק חצה את הצומת, ואז פגע בו רכב התובעת אשר ניכנס לצומת באור אדום (סעיף 5(א) לכתב ההגנה).

אשר לאפשרות לפיה הנתבע טעה, וכאשר הרמזור בצומת הבא התחלף לירוק החל לנסוע, למרות שהאור ברמזור הרלבנטי בכיוון נסיעתו היה עדיין אדום, ברי שאפשרות זו אינה נתמכת בהתאם לתכנית הרמזורים המעודכנת שהוצגה על ידי מר פת, כפי שמאשרת גם גב' שילר עצמה בעדותה (עמוד 20, שורות 12-15).

...

 סעיף 65 לתקנות התעבורה, תשכ"ה-1965 קובע כך: " לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור." אני סבור כי אם הנתבע היה נכנס לצומת ביתר זהירות, היה יכול למנוע את התאונה או לפחות לצמצם את עצמת הפגיעה וממילא את הנזקים אשר נגרמו.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבל את התביעה בחלקה, וקובע כי התובעת זכאית לתשלום סך של 11,576 ש"ח (סכום המשקף 15% מסכום התביעה בניכוי רכיב ימי העמידה שלא הוכח).

ההודעה לצד השלישי נדחית ללא צו להוצאות.