בסעיפים 9.1 ו-9.2 להסכם הוסכם שמעמדו של הנתבע יהיה כקבלן עצמאי, ולא יהיו בינו לבין חברת מגדל אחזקות, קבוצת הסוכנויות והתובעת יחסי עובד - מעביד ובסעיף 11.2 להסכם התחייב הנתבע "כל מס ו/או היטל ו/או תשלום חובה מכל מין וסוג שהוא החלים או שיחולו על השירותים ו/או בגין הפסקתם - יחולו על המנהל וישולמו על ידו".
את התשלומים תמורת שירותי הניהול שילמה התובעת לנתבע באמצעות הנתבעת, כנגד חשבונית מס של הנתבעת בצרוף מע"מ.
בסעיף 11.3 להסכם נקבע "מכל סכום שיגיע למנהל על-פי הסכם זה ינוכה כל מס שהחברה חייבת בניכויו על-פי כל דין, אלא אם כן המנהל המציא לחברה אשור על פטור מניכוי מס במקור". התשלומים תמורת שירותי הניהול, כפי שהנתבע אישר בחקירתו, שולמו לנתבע באמצעות הנתבעת ללא ניכוי מס במקור, בהתאם לאישור על פטור מניכוי מס במקור שהנתבע הציג (עמ' 20 שו' 14-22 לפרוטוקול).
הנתבעים טוענים עוד שעל פי ההסכם בין התובעת לבין רשות המיסים, אין בידי התובעת לתבוע מהנתבע סכום העולה על סך של 264,242 ₪ ובסיכומים הוסיפו וטענו שעל מנת שהתובעת תזכה בתביעתה על התובעת להוכיח תחילה קיומי יחסי עובד ומעביד עם הנתבע, קביעה שאינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה.
נעשו ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה, שלא צלחו והצדדים הגישו תצהיר עדות.
טענת השהוי
הנתבעים טוענים לשהוי בהגשת התביעה העולה כדי וויתור מצד התובעת על זכות התביעה, משהיה בידי התובעת להגיש את תביעתה בשנת 2012 ולכל הפחות ממועד דרישת רשות המיסים בשנת 2017 ובמיוחד להשתהות התובעת למעלה משנה וחצי בהגשת התביעה ממועד התשלום בחודש ינואר 2019 - תקופה בה שינה התובע את מצבו לרעה, יצא ממעגל העבודה, הפסיק את פעילות הנתבעת ומשך מחשבונה את יתרת הכספים.
יסודה בעמדת רשות המיסים כי על אף נסוחו של ההסכם שנחתם עם התובע כהסכם למתן שירותים, והגם שהתשלומים בגין השירותים שהנתבע סיפק שולמו לנתבע באמצעות הנתבעת, חברה בבעלותו המלאה, בין התובעת לבין הנתבע מתקיימים יחסי עובד ומעביד המחייבים חיוב התשלומים ששולמו לנתבע באמצעות הנתבעת, כהכנסת עבודה של הנתבע (ראו; הודעת השומה, פרוטוקול הדיונים ברשות המיסים - נספחים 7, 11 לתצהירו של מר אסולין).
...
התובעת הבהירה בסיכומים כי היא עומדת על מלוא תביעתה ואולם, על פי ההסכם עם רשות המיסים ככל שהתובעת תגבה מהנתבע את הפרשי המס ללא גילום ורשות המיסים תעמוד בהסכם ותחזיר לתובעת את סכומי הגילום ששולמו על ידה, התובעת לא תגבה מהנתבעים את הסכומים שיושבו לה.
הנתבעים טוענים שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות משמדובר בתשלומים בגין תמורה ששולמה בשנת 2012 ועד חודש פברואר 2013 ואשר חבות המס בגינם נולדה בעת קבלת התמורה בידי הנתבע בשנת 2012 וכי אין בכוחה של התובעת, אשר לא הגישה כתב תשובה, להעלות טענות כנגד התיישנות התביעה ולהסתמך על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, החל על אי ידיעת עובדות ולא על אי טעות של התובעת בפרשנות הדין.
הטענה כי רשות המיסים בהסכם עם התובעת "דילגה" על חלופת חיוב הכנסתו של הנתבע כעצמאי כפי שנקבע בהסכם השירותים, מתעלמת מעמדת רשות המיסים וממחדלי הנתבעים שלא עשו דבר למול עמדה זו.
את טענתם החלופית של הנתבעים, כי אין מקום לחיובם בתשלום מלוא שומת הניכויים ששילמה התובעת, כאשר על פי הסכם שומת הניכויים בין התובעת לבין רשות המיסים נקבע שעל הנתבע לשלם סך של 264,242 ₪ - אינני מקבלת.
דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
סיכום
מכל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 1,423,485 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (18.8.2020) ועד למועד התשלום בפועל.
