קביעת מוגבלות בניידות על ידי ועדה רפואית של משרד הבריאות

האם יש להאריך לתובע את המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות, שהוקמה מכוח הסכם הניידות, כך שעניינו יובא בפני הועדה הרפואית לעררים (דרג שני) הפועלת מכוח הסכם זה? התשתית העובדתית התובע הנו כיום קטוע שתי רגליים, שאין מחלוקת על זכותו לקבלת גמלת ניידות בהתאם להסכם בדבר גמלת ניידות שנערך בין משרד האוצר למוסד לביטוח לאומי בשנת 1977 (להלן: הסכם הניידות).

נקדים ונציין כי לטענת התובע, הוא הגיש לועדה אישור שניתן לו על ידי משרד הבריאות לרכישת כסא גלגלים, אישור שאותו קיבל ביום 26.11.12, יומיים קודם למועד כנוס הועדה בעיניינו.

עוד מעיון בפרוטוקול עולה כי הועדה כלל לא התייחסה, לכאן או לכאן, לשאלה האם מצבו הרפואי של התובע איפשר התקנת פרוטזה, אם לאו.

...

דין הטענה להידחות.

אשר לטענת המוסד כי התביעה התיישנה, לנוכח העובדה שהתובע לא הגיש ערר לוועדת הערר בתוך 60 יום כנדרש, הרי שגם דינה להידחות, שכן לפי הלכות דולאני (עב"ל 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) ומאלו (עבל 59462-12-15 מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי (24.8.18)) לבית דין זה סמכות להאריך מועד להגשת תביעות וערעורים שהוגשו לבית-דין זה ביחס להחלטות המוסד לביטוח לאומי, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שבמקרה שלפנינו מתקיים טעם מיוחד המצדיק ליתן לתובע הארכת מועד לפנייתו לוועדת הערר, וננמק: ראשית התובע העיד כי ניסה לפעול ל"תיקון טעות" שנפלה להבנתו בהחלטת הוועדה מדרג ראשון, בכך שהוועדה לא התייחסה בצורה מנומקת כדבעי לטענתו בדבר העדר יכולת להתייחס באופן עצמאי, ללא כיסא גלגלים.

נוכח כל האמור, התביעה מתקבלת.

גם לאחר ארוע זה אושפזה התובעת בבית חולים לווינשטיין; עוד יצוין, כי ביום 8.3.2018 נבדקה התובעת על ידי ועדה רפואית של משרד הבריאות ובכל הקשור לגימלת ניידות, ונקבעו לה 40% מוגבלות בניידות.

...

גם ביחס למחלוקת זו, לא שוכנענו כי המדובר בהחלטה שבה בית הדין צריך ויכול להתערב.

גם כאן, לא שוכנענו כי המדובר בהחלטה שבה בית הדין צריך ויכול להתערב.

לסיכום לסיכום – לאור כלל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כי החלטת הנתבע בנוגע למידת התלות של התובעת בעזרת הזולת ורמת קצבת הסיעוד לה היא זכאית, בהתאם לקריטריונים שעמדו בתוקף במועד מתן ההחלטה, היא החלטה שניתנה בגדר הסבירות ואין כל מקום להתערב בה. על כן, דין התביעה להידחות.

מידת המוגבלות בניידות נקבעת על ידי ועדות של משרד הבריאות.

...

אני דוחה את טענת העותרים, כאילו מדובר באישור שאינו קיים.

אני דוחה את טענת העותרים, כאילו המוסד לביטוח לאומי אישר שהעותרת נכה לצמיתות.

על פי כל האמור, אני דוחה את הבקשה לצו ביניים.

העותרים ישלמו הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪ למשיבים 1-2, 1,500 ₪ למשיבה 3, ו-1,755 ₪ למשיב 4.

" טרם סיכום החלטתה הודיעה הועדה על כוונתה להפחית את שיעור המוגבלות בניידות שנקבע על ידי הועדה המחוזית וכך נרשם בסעיף ו.1 לפרוטוקול: "לפי הבדיקה הנוירולוגית של היום, הממצאים אינם ניתנים ליישום. שתוף הפעולה לקוי. הקרטוזיס על כפות הרגליים סימטרית, ומעידה על צעידה סימטרית. אין הסבר לצורך בכס"ג מנועי או ידני. הוועדה ממליצה להפעלת טופס משיכת ערר מאחר ובכוונתה להוריד באחוזי הנכות." ביום 29.11.20 היתכנסה הועדה לסכם את החלטתה (בנוכחות המערער ובא כוחו) וכך רשמה את תלונות המערער ומלוויו (סעיף 4 לפרוטוקול): "הועדה היתכנסה בהמשך לערר התובע מיום 13.9.20 הוא ביקש להופיע בפני הועדה ולהציג עוד מסמכים.

קביעת הועדה, כי המערער אינו זקוק ומשתמש בכיסא גלגלים היא שרירותית, לא מנומקת וחורגת מסמכות שכן היא מיתעלמת מאישורי הזכאות לכיסא גלגלים של משרד הבריאות.

בסעיף 2(א) להסכם הניידות נקבע במפורש שעל הועדה הרפואית לקבוע את אחוז המוגבלות בניידות "בהתאם לרשימת הליקויים בתוספת א' להסכם זה בלבד". לפיכך נפסק, כי תנאי יסודי לקביעת דרגת מוגבלות מותאמת הוא, כי יתקיים במבוטח הליקוי כמפורט בסעיף שבתוספת על כל ממצאיו ורק במקרה שיש סטייה קלה מהנקוב ברשימת הליקויים או חסר קל, ניתן להתאים את אחוזי המוגבלות המופיעים בסעיף למצבו של המבוטח (ראו: בר"ע (ארצי) 155/10 סלנסקי – המוסד לביטוח לאומי, 19.4.10).

...

לטענת ב"כ המערער "כשהצגתי את המקרה בפני הוועדה והראינו להם את הממצאים, הפצרתי בהם שיאפשרו למערער להציג דברים בעצמו וגם לבדוק אותו, אך הם סירבו. בעת שיש ספק בגלל חוסר מידע או חוסר שיתוף פעולה, הרי על הוועדה יש חובת נימוק יתר וקיום בדיקה יסודית ומפורטת לשם הסרת ספק זה והגעה למסקנה חד משמעית והדבר הזה לא בוצע כלפי המערער" (מעמ' 3, ש' 31 עד עמ' 4, ש' 3, ההדגשה הוספה).

בנסיבות העניין הייחודיות לתיק דנן, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל באופן בו יוחזר עניינו של המערער לוועדה על מנת שתבצע למערער בדיקה נוירולוגית חוזרת ותשקול קביעתה בשנית.

סוף דבר אשר על כן – הערעור מתקבל.

הצדדים לא הלינו בחקירתם או בסיכומיהם על גובה שיעור הנכות שנקבעה לתובע על ידי המומחה בתחום זה. משכך, ראיתי להעמיד את נכותו הרפואית של התובע בתחום זה בשיעור של 7.5%.

התובע הוכר כמוגבל בניידות בשיעור של 50% על ידי ועדה רפואית של משרד הבריאות.

...

בנוגע לפיצוי התובע בתקופות השיקום המקצועי, אני סבורה כי לא ניתן לפסוק פיצוי לפי אובדן כושר עבודה מלא לכל אורך התקופה.

מקובלת עליי הטענה כי בתקופת לימודי הליבה וכן בתקופה בה למד להיות טכנאי סלולר יש לפסוק פיצוי לפי הפסד שכר מלא.

סוף דבר ראיתי להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע, בגין פגיעתו בתאונה מיום 20.12.17, על סך של – 1,991,165 ₪.