האם יש להאריך לתובע את המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות, שהוקמה מכוח הסכם הניידות, כך שעניינו יובא בפני הועדה הרפואית לעררים (דרג שני) הפועלת מכוח הסכם זה?
התשתית העובדתית
התובע הנו כיום קטוע שתי רגליים, שאין מחלוקת על זכותו לקבלת גמלת ניידות בהתאם להסכם בדבר גמלת ניידות שנערך בין משרד האוצר למוסד לביטוח לאומי בשנת 1977 (להלן: הסכם הניידות).
ביום 12.8.12 הגיש התובע בקשה לגימלת ניידות, ביום 28.11.12 נבדק התובע על ידי הועדה הרפואית הפועלת מכוח ההסכם.
...
דין הטענה להידחות.
אשר לטענת המוסד כי התביעה התיישנה, לנוכח העובדה שהתובע לא הגיש ערר לוועדת הערר בתוך 60 יום כנדרש, הרי שגם דינה להידחות, שכן לפי הלכות דולאני (עב"ל 33351-11-12 דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (26.9.17) ומאלו (עבל 59462-12-15 מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי (24.8.18)) לבית דין זה סמכות להאריך מועד להגשת תביעות וערעורים שהוגשו לבית-דין זה ביחס להחלטות המוסד לביטוח לאומי, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שבמקרה שלפנינו מתקיים טעם מיוחד המצדיק ליתן לתובע הארכת מועד לפנייתו לוועדת הערר, וננמק:
ראשית התובע העיד כי ניסה לפעול ל"תיקון טעות" שנפלה להבנתו בהחלטת הוועדה מדרג ראשון, בכך שהוועדה לא התייחסה בצורה מנומקת כדבעי לטענתו בדבר העדר יכולת להתייחס באופן עצמאי, ללא כיסא גלגלים.
נוכח כל האמור, התביעה מתקבלת.
