עוד דחה בית משפט את טענת המערערות לפיה מנהל העזבון התעכב בהמצאת אישור מס שבח, בהפנותו לסעיף 42 להסכם, בו נכתב כי: "ידוע לקונה כי הטיפול בקבלת אישור מס שבח עלול ויארך זמן רב", ובקבעו: "לרוכשות היה ידוע כי מנהל העזבון פועל בשמם של שִבעה יורשים שונים ולכן הטיפול בקבלת אישור מס שבח היה עלול להימשך על פני זמן לא מבוטל. עובדה זאת צוינה מפורשות בהסכם".
כך סיכם בית המשפט קמא את מסקנתו ביחס לטענות המערערות: "טענות הרוכשות לפיהן, האיחור בתשלום התמורה אינו מהוה הפרה של ההסכם וכי היו זכאיות לעכב את תשלום התמורה, נוכח הפרות נטענות של מנהל העזבון והיורשים – נדחות. כך, נדחית טענת הרוכשות לקזוז בתביעת מנהל העזבון ובהתאם נדחית תביעת הרוכשות לפצוי מוסכם בגין הפרות נטענות אלה."
ביחס לפצוי המוסכם, נדחתה טענת המערערות, לפיה, מנהל העזבון ויתר על הדרישה לתשלומו, בקבעו כי דברי מנהל העזבון נכתבו במסגרת המשא ומתן שהתנהל ביניהם, קודם להגשת התביעה, ובמסגרתו הוא היה מוכן לוותר על תשלום הפצוי המוסכם אם המערערות ישלמו את ריבית הפיגורים, אך משאלה סירבו לשלם גם אותה, הגיש מנהל העזבון את תביעתו;
בית המשפט דחה את בקשתן החלופית של המערערות להפחתת סכום הפצוי המוסכם, משום שהן לא טענו טענה זו בכתב הגנתן ומשום שלא הונחה תשתית לקביעה כי הפצוי המוסכם שנקבע אינו סביר;
גם לגופו של עניין, נמצא ששעור הפצוי המוסכם - 10% מהתמורה - הנו סביר, וכן לא נמצאה הצדקה להפחתתו אף בדיעבד, "אֹמנם לא מדובר בהפרת טוטלית של ההסכם, אולם מדובר באיחור של למעלה מ- 3 חודשים בהשלמת התמורה על פי ההסכם, זהו איחור משמעותי בתשלום התמורה, המחולקת בין 7 יורשים".
יחד עם זאת, דחה בית המשפט את דרישת מנהל העזבון לחייב את המערערות גם בתשלום ריבית פיגורים, בנוסף לתשלום הפצוי המוסכם, משום ש"מדובר בכפל פיצוי בגין אותו נזק וממילא מנהל העזבון לא צירף אסמכתא לעניין גובה הריבית המירבית הנהוגה וזו לא הוכחה".
המשיבים היו מיוצגים כולם על-ידי משרדו של מנהל העזבון, כפי שהוצהר בכתבי בית הדין שהוגשו מטעמם, ואין זה מתפקידה של ערכאת העירעור לבחון את יפויי-הכוח שנמסרו בקשר לכך.
בעניינינו, כאמור, הקשיים, שהמערערות הצביעו עליהם, נבעו כאמור, מטיבו המיוחד של ההסכם, היו צפויים ברובם, גם אם פרטיהם המדויקים לא היו ידועים למערערות בעת חתימתן על ההסכם והם התגלו רק לאחר מכן, ולמרות זאת המערערות הסכימו ללוח הזמנים שנקבע לתשלום התמורה ולא עמדו על קביעתם של חיובים שלובים או מותנים.
...
המערערות טענו כי העיכוב בתשלום הסכום האחרון נבע ממחדלים של מנהל העיזבון ושל היורשים, ולכן יש לדחות את תביעת מנהל העיזבון, והן גם הגישו תביעה כספית בסך של 439,435 ₪, נגד מנהל העיזבון והיורשים, לתשלום סכום הפיצוי המוסכם בשל הפרתו על ידם, בתוספת פיצוי נוסף בגין נזקים נוספים שלטענתן נגרמו להן.
הטענה להפחתת סכום הפיצוי המוסכם, דינה להידחות, קודם כל מהטעם שהיא לא נטענה בכתב הגנתן של המערערות, כפי שאישר בא-כוחן בדיון בערעור (עמ' 5 לפרוטוקול).
גם הנימוק הנסמך על היותה של תניית הפיצויים המוסכמים בהסכם "תנייה גורפת", דינו, לדעתי, להידחות.
שלומית יעקובוביץ, שופטת
התוצאה
על דעת כלל חברי ההרכב – הערעור נדחה ללא צו להוצאות.
