לנוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה אחת של מעשה מגונה באדם (בקטין) ובעבירה נוספת של מעשה מגונה בפומבי; וזיכה אותו מעבירת האינוס.
בהתאם לכך קבעה הפסיקה כי כל נגיעה פנימית בחלק מחלקי איבר המין, מעבר לחלקיו החיצוניים, כגון מעבר לשפתיים החיצוניות, מהוה חדירה העשויה להקים את עבירת האינוס (עניין נחמני, פסקה 9 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל).
...
על רקע האמור, לא בכדי נפגעי עבירה בכלל, ונפגעי תקיפה מינית בפרט, אשר נאלצים להתמודד עם השלכות האירוע הטראומטי על חייהם, בוחרים לעיתים להתמקד בהליכים טיפוליים הממוקדים בהם ובהחלמתם, ולהימנע מהגשת תלונה ומהתמודדות עם המשאבים הנפשיים שההליך המשפטי דורש מהם.
משכך, אני סבורה כי לצד פעולות שונות הנעשות להתאמת ההליך הפלילי גם לצרכיהם של נפגעי העבירה (ככל שהדבר אינו פוגע בזכויות הנאשם להליך הוגן), יש לחזק את ידיהם של נפגעי העבירה אשר מוצאים בתוכם את הכוחות ותעצומות הנפש להתייצב אל מול תוקפיהם, ולהביא בכך, כך יש לקוות, לא רק מזור לנפשם הפצועה, אלא אף לעשיית צדק במובן הרחב ולמניעת פגיעות אחרות על-ידי אותו נאשם בקורבנות פוטנציאלים.
הערותיה של חברתי, השופטת י' וילנר, אף הן מקובלת עליי.
