קביעת המחוזי לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני

נקבע, כי נסיבות המקרה מלמדות על כוונת שתוף ספציפי בבית המגורים, משהצדדים ניהלו חיי נישואין נורמאטיביים במשך למעלה משלושה עשורים, אף אם חוו עליות ומורדות; וכך במיוחד, מששופץ הנכס והורחב במידה ניכרת עת היו הצדדים נשואים, והמשיבה אף הייתה שותפה לשיפוצים, והשקיעה בהם סכום כסף מסוים שהיה ברשותה – מענק פרישתה משירות קבע בצה"ל בגובה 42,000 ל"י. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה.

הבקשה שלפני אינה באה באלה, משההלכה הנוגעת לשיתוף נכס חצוני ספציפי – ובפרט דירת מגורים – נקבעה זה מכבר, ובתי המשפט בעניינינו הלכו בתלמה ויישמוה בנסיבות הקונקרטיות של הצדדים (ראו למשל ע"א 4151/99 ברכה בריל נ' דב בריל, פ"ד נה(4) 709 (2001); בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004) (להלן עניין פלוני); בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (2006); בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן עניין אלמונית)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובבקשת עיכוב הביצוע, וכן בפסקי הדין בהליכים עד כה, לא מצאתי להיעתר למבוקש.

במישור הכללי אציין, כי בדומה לפרופ' ליפשיץ, סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית-כלכלית אלא בהקשר על "הקהילתיות המשפחתית" – ולטעמי מונח מתאים לכך הוא "הבית המשפחתי", וכמות שנזדמן לי לציין בערב השקה לספר השיתוף הזוגי (לשכת עורכי הדין ירושלים, י"א באלול תשע"ו (14.9.16)), "נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי... היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה ענקית לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק, בגדרי הדין". בענייננו ומעבר לצורך, אציין כי דומה שלא נפל פגם בשני פסקי הדין הקודמים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי ולפניו בית המשפט לענייני משפחה, המבקשים ניהלו קשר זוגי נורמטיבי, שידע עליות ומורדות, במשך למעלה משלושה עשורים.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור, ובכך מתייתרת גם בקשת עיכוב הביצוע.

(ב) בעיניין בע"מ 10734/06 נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע שלאישה קמו זכויות בדירת המגורים שנרשמה על שם הבעל.

בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06 [פורסם בנבו] בפיסקה ה(1)].

...

על חוות הדעת הוגשו השגות מהצדדים כשבסופו של דבר בית הדין אימץ את הדו"ח בתאריך 24.06.2019.

שניהם הגיעו למסקנה כי אף בלא שהוכח כי הייתה בדירת המגורים גם השקעה, כנטען על-ידי משפחת המשיבה, קרי: גם אם כנטען על-ידי המבקש נרכשה הדירה על-ידיו, הייתה דירה זו לבית המשפחה – שחיה בה כמשפחה – לאורך שלושים שנה.

בנוסף יש להבהיר כי באיזון המשאבים אין לחשב כמה כל אחד אכל או קנה בגדים או בילה בעצמו יותר מאשר עם בן הזוג כי אין לדבר סוף ולעולם לא נגיע לסופיות הדיון.

לסיכום התובע אינו נאמן לחזור ולטעון טענות הפוכות בבית הדין.

הנתבעת איננה חייבת להשיב לתובע מחצית מהמשכנתא ששולמה לדירה או את חלקו מהשבחת הנכס לאור כל האמור לעיל בית הדין פוסק: בית הדין דוחה את תביעת האיש לקבלת זכויות בדירה המתבססת על הטענה של שיתוף בכל נכסי הצדדים, מההלכה שאין אדם נאמן לחזור ולטעון טענה סותרת לטענה הראשונה שטען בבית הדין.

בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06[פורסם בנבו] בפיסקה ה(1)].

מבלי להרחיב שלא לצורך – במיוחד נוכח העובדה שפסק הדין בע"מ (י-ם) 818/05 אינו עומד לדיון לפנינו – אציין כי הסתייגותו של בית המשפט המחוזי נראית לי מוצדקת, כאשר נראה על פניו מקריאת פסק הדין שלא נמצאה במקרה דנא אינדיקאציה נוספת מלבד הנישואין והחיים המשותפים בדירה לכוונת שתוף ספציפית בדירה.

...

מנימוקי השופט י' עמית: כחברי השופט דנציגר, אף אני סבור כי כוונת הצדדים למכור את דירת המגורים ולהשתמש בכספי התמורה – כפי שנקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה – מהווה "דבר מה נוסף" כנדרש לביסוס טענת שיתוף ספציפי.

מסקנה לאור האמור, בית הדין דוחה את דרישת התובעת לקבל זכות כלשהי בדירה הרשומה על שם הנתבע ברחוב כ' ושנקנתה על ידו טרם הנישואין.

לאור כל האמור, בית הדין מסכים עם קביעת בית הדין בהרכבו הקודם במסגרת החלטתו מיום א' בחשון תשע"ט (10.10.18), וקובע כי הנתבע ישלם סך 40,000 ש"ח לתובעת עבור חלקה בשיפוצים.

נוכח זאת הגישו מוכרי הנכס, ה"ה ה.ו תביעה כנגד הצדדים לבית משפט השלום בבת ים, במסגרת ת"א ----וכן תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל אביב י. ובהן עתרו לאכיפת ההסכם ולפצוי כספי בגין הפרתו.

עוד נקבע, כי אין די בכך שהדירה הרשומה ע"ש אחד מבני הזוג והנה נכס חיצוני שימשה למגורי הצדדים בעת ניהול התא המשפחתי,אלא יש להוכיח, כאמור, קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שתוף בנכס הספציפי.

...

(6) אשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, אין כל צורך להגיע למסקנה בדבר המועד המדוייק שבו התגבשה כוונת השיתוף, די בכך שנגיע למסקנה כי כוונה זו התגבשה אי-שם על ציר חיי הנישואין, במהלך החיים המשותפים [סע' 35 לפסה"ד].

נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי הנתבעת לא הצליחה להרים הנטל ולהוכיח אותו "דבר מה נוסף" שהיה בו להקנות לה זכויות באותו נכס חצוני, הדירה בש..

התובע עצמו אישר שאחי הנתבעת הביאו לו עובר לנשואין סך של 50,000 ₪ לשם רכישת המטלטלין ויכול ובשל כך לא פירט התובע לענין זה. סיכום נוכח כל האמור לעיל קובעת כדלקמן: דירה וחנות ברח' ד. י. הדירה והחנות יימכרו.

עוד נקבע, כי העובדה שההסכם לא נערך בכתב אינה גורעת מתוקפו, וזאת מהטעמים הבאים: "כידוע, הילכת השתוף הספציפי שמכוונת להכללת נכסים חצוניים בגדר הנכסים המשותפים (שחלה גם על בני זוג שכפופים להילכת השתוף כבענייננו, ולא רק על מי שכפופים להסדר איזון המשאבים), לא מצריכה כתב. הראציונאל של הלכה זו היא שבני זוג לא עורכים מסמכים בכתב שעה שהם מתכוונים לשתף את בן הזוג השני בנכס השייך להם וניתן ללמוד מהיתנהגות הצדדים, כגון נשיאה בתשלומי המשכנתא או שפוץ מהותי בדירה, כי היתה כוונת שתוף בנכס החצוני.

כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי הילכת השתוף הספציפי "לא מצריכה כתב" וכי "הראציונאל של הלכה זו היא שבני זוג לא עורכים מסמכים בכתב שעה שהם מתכוונים לשתף את בן הזוג השני בנכס השייך להם". ואולם, כמבואר לעיל, הילכת השתוף הספציפי משמעותה כי קיימת אפשרות להכיר בשיתוף בין בני זוג בנכס מסוים מכוח הדין הכללי.

...

בסך-הכל, במהלך התקופה שבין חודש מאי 2005 לחודש מרץ 2008 העביר המשיב למערערת סכומים המצטברים לסך של 349,091 ש"ח. בחודש נובמבר 2009 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נגד המבקשת, שבמסגרתה טען כי נכרת בין הצדדים הסכם מכר בעל-פה, שלפיו המשיב ישלם לתקופה מסוימת את תשלומי המשכנתא שנטלה המבקשת, וכן יישא בעלות של שיפוצים שנערכו בבניין שבו נמצאת הדירה, ובתמורה ירכוש זכויות בדירה.

אם כן, משאין בענייננו מסמך בכתב, אשר מסדיר את הסכם המכר הנטען בדירה, ומשלא קמה בנסיבות דנן "זעקת הגינות" כאמור – המסקנה היא כי אין בענייננו הסכם בעל תוקף משפטי, שמכוחו רכש המשיב זכויות בדירת המערערת.

מעבר להסתמכות על פניית הצדדים ליועצת הפיננסית, קביעת הממצא העובדתי האמור הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט לענייני משפחה ממכלול הראיות והעדויות שנשמעו בהליך.

לפיכך, ובהינתן שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, לא כל שכן במסגרת דיון ב"גלגול שלישי" (ראו, מני רבים: בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית, פס' י"ז (23.6.2009)); וכי הכלל האמור מקבל משנה תוקף, כאשר הקביעה העובדתית הנדונה הייתה כרוכה גם בהתרשמות בלתי אמצעית מעדים (ראו, מני רבים: רע"א 2324/07 ברנס נ' לבדנסקי, פס' ז' (17.12.2007)) – הרי שלא ראיתי להתערב בקביעה העובדתית בדבר קיומו של ההסכם שבעל-פה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, במובן זה שתבוטל הקביעה שלפיה המשיב רכש 7% מהזכויות בדירה.