קביעת דרגת נכות בתאונת דרכים: סמכות בית המשפט מול סמכות המל"ל

ביום 17.12.2015 נקבעה למשיבה נכות יציבה משוקללת בשיעור 32% החל מיום 01.06.2015, ללא הפעלת תקנה 15 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל" או "מבחני הנכות"), כדלקמן: · 5% בתחום הנפשי לפי סעיף 34 (ב) 1-2 מותאם למבחני הנכות.

המבקשת דרשה למנות מומחה רפואי אשר יקבע את נכותה של המשיבה בהתאם לסמכות בית המשפט לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "חוק הפיצויים בתחום הכירורגיה והאורתופדיה.

סעיף 6ב לחוק הפלת"ד קובע כלהלן: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". ההלכה מנחה את בתי המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור את הקביעה על פי דין רק בנסיבות מיוחדות, במקרים חריגים ותוך שבית המשפט בוחן כל מקרה ומקרה בזהירות (ראו: בר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ  פד"י ל"ט (4) 505 (להלן: "פס"ד אבו עליון"), רע"א 3570/01  אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קאסם סואעד תק-על 2001(3), 1011).

במסמך הראשוני מטעם המל"ל מיום 27.11.2014 צוינו בין היתר "אוגמנטאציה של השדיים עם חבלה בשתל השמאלי מול שבר בחוליה D-11". אין בידי לקבל טענת המשיבה לעניין האמור בסעיף 6 לפרק 4 למסמך ממנו עולה כי הונח בפני הוועדה כרטיסה הרפואי של המשיבה, שכן צוין שהונחו מסמכים "שונים", מבלי לפרט תוכנם של המסמכים, תאריכיהם, האמור בהם ובפרט מסמכים שיש להם זיקה לתלונותיה של המשיבה דכאן.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובמסמכים שהונחו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

במסמך הראשוני מטעם המל"ל מיום 27.11.2014 צוינו בין היתר "אוגמנטציה של השדיים עם חבלה בשתל השמאלי מול שבר בחוליה D-11". אין בידי לקבל טענת המשיבה לעניין האמור בסעיף 6 לפרק 4 למסמך ממנו עולה כי הונח בפני הועדה כרטיסה הרפואי של המשיבה, שכן צוין שהונחו מסמכים "שונים", מבלי לפרט תוכנם של המסמכים, תאריכיהם, האמור בהם ובפרט מסמכים שיש להם זיקה לתלונותיה של המשיבה דכאן.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה למנות מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה ובתחום הכירורגיה.

בגין פגיעה זו מצא המומחה בתחום האורתופדיה כי יש לייחס לתובע נכות בשיעור 35% [תקנה 35 (1) (ד-ה) מתואם לתקנות המל"ל; סעיף כריתת רגל (ייחוס חלקי)].

בהחלטה קודמת בנכון מיום 7.8.20, בה מצאתי למנות מומחה נוסף בתחום הנוירולוגיה בנידון (להלן: "ההחלטה מיום 7.8.20"), מצאתי להתייחס לדרכי ההוכחה בשאלה זו שבמחלוקת זו, והזכרתי לצדדים, "כי לא כל תאונה שמתרחשת בבית לאחר תאונת דרכים - גם קשורה לתאונת הדרכים; וכן - כי הנטל להוכיח טענה כזאת, שבעצם מוסיפה נדבך לעילת התביעה - הוא על התובע. אכן, קביעת קשר סיבתי נטען לגבי תאונה מאוחרת לתאונת דרכים (קשר סיבתי עובדתי ומשפטי) היא בסמכותו של בית המשפט (שיכול להעזר באמור בחוות דעת המומחים לתמיכה במישור העובדתי-רפואי); בהתאם, במיוחד בנסיבות ענייננו, ראוי שהמחלוקת בשאלת קיומו של קשר סיבתי, כאמור, תבחן רק בעת שמיעת הראיות והעדויות בתיק בכללו, ולא - כטענת סף. על כן, יש להערך בתיק זה עם כל הכלים - טרם קביעתו להגשת ראיות ושמיעת ההוכחות". כאמור, בהחלטה מיום 7.8.20, הוריתי על מינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, שהוא נוסף למומחים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה, שנתנו חוות דעת רפואיות בתיק זה. קבעתי כי למומחה זה ינתנו הנחיות לבדיקה האם בכלל קיימת נכות לתובע בתחום זה, ולקביעה איזה חלק מהנכות הזאת נגרם בגין התאונה משנת 2017 ואיזה בגין התאונה משנת 2018 (מבלי להביע דעתו לשאלה של הקשר הסיבתי), וכן יתבקש לחוות דעתו - גם בשאלה לגבי הצורך במינוי מומחה נוסף בתיק זה - בתחום העיניים [לגבי תוצאות התאונה השנייה בלבד].

כך, למשל, אם מומחה קובע דרגת נכות באחוז מסויים בלא שיציין או יפרט מה הפגם שמצא אצל הנבדק – יש מקום לבקשו שיבהיר, על סמך מה קבע מה שקבע; ובדומה לזה קביעות שבחוות הדעת שמבקשים להבהירן, וניתן לעשות כן על ידי שאלות המופנות בכתב אל המומחה" [שם, עמ' 862 מול האות א'].

...

ולסיכום הדין, כך מובהר בענין המרכז לבריאות העין: "מכל מקום, שאלות "הבהרה" שמטרתן בחינת מומחיותו של המומחה פסולות בתור שכאלה.

בהתאם ובהמשך לקביעותי לעיל, אינני מתיר הצגת שאלות כ' עד כג' למומחה, באשר מדובר בשאלת מסקנה בחקירה בבית המשפט - המתנגחת עם הערכת המומחה.

מומחה מטעם בית המשפט – בתחום האורתופדיה ,אשר מונתה בהסכמת הצדדים בתיק תאונת הדרכים מול חב' ביטוח ישיר בע"מ, קבעה כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה בשיעור 10% - כתף ימין ו 2.5% כתף שמאל בגין התאונה.

חוות דעתו של המומחה התעסוקתי נותרה בעינה גם בפברואר 2018 וכך הוא ציין (עמוד 14 לחוות דעתו המשלימה) "..מצבו הרפואי לא רק שלא השתפר אלא אף הוחמר...מסקנתי והמלצתי בעינה עומדת". ביום 7.2.18, קבעה ועדת המל"ל כי התובע סובל מדרגת נכות צמיתה בשיעור של 35%.

התובע מבקש גם לתקן את סכום התביעה ולהעמידו ע"ס 2,500,000 ₪ - כדי לא לחרוג מסמכותו של בית המשפט.

...

ניתן להעתר ולקבל את חוות הדעת אף ללא צורך בבקשה לתיקון כתב התביעה.

" כאשר דנתי בבקשתו של התובע לתיקון כתב התביעה הראשון סברתי כי דין הבקשה לתיקון כתב התביעה להתקבל.

וכפי שקבע כב' השופט מינץ (בערעור על פסק דינה של כב' השופטת שבח) ברע"א 5988/19 גבריאל מיכאל נ' מיכאל מיכלשווילי: "באיזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הציבור ניצבים האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט". לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה ומחזיר את התיק לשלב ההוכחות וקובע שני מועדי הוכחות: עדויות התביעה ביום 23/1/20, בשעה 13:30.

ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום ברמלה (כב' השופט דב גוטליב) מ-3/10/19, בת.א. 23687-11-15, בו התקבלה תביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו למשיבה בתאונת דרכים, ונפסק לה פיצוי בסך 389,751 ₪ בתוספת שכ"ט והוצאות .

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדה רפואית קבעה למשיבה נכות בשיעור מיצטבר של 31.6% לפי תקנות לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 - 20% לפי סעיף 34(ב)(3) בגין פגיעה נפשית ופוסט טראומה, 5% לפי סעיף 135(1)(א-ב) בגין פגיעה בשוק ימין, ו-10% לפי סעיף 75(1)(ב) בשל צלקת בברך.

העירעור המערערת סבורה כי הפצוי שנפסק גבוה מנזקי המשיבה וחולקת על מימצאי פסק הדין של בית משפט קמא, כימעט בכל נקודה ונקודה – בסיס השכר, הנכות התפקודית, שיוך הפסדי ההישתכרות לתאונה, פסיקת הפסדי הישתכרות לעתיד חרף גילה של המשיבה, הצורך בעזרת הזולת ושיעור נכויי המל"ל. דיון לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב ועל פה מצאנו כי מרבית קביעותיו של בית-המשפט קמא מתבססות על ממצאים עובדתיים, על היתרשמותו מן העדים והראיות ועל יישום נכון של הדין.

קביעת הנכות התפקודית היא בסמכותו של בית-המשפט שאינו מחויב לנכויות הרפואיות אלא מתרשם מן הנפגעת ומן הראיות ובוחן מכלול נתונים רלוואנטיים המלמדים על הפגיעה התפקודית, לרבות גילה ומקצועה של הנפגעת, השפעת התאונה על שכרה וכיוצ"ב. כך עשה בית המשפט, שבחן את הנתונים והעובדות, ואף קבע כי הצלקת אינה אסטטית בלבד אלא צלקת רגישה הגורמת לחוסר נוחות והפרעה מסוימת.

בית המשפט בחן את טענות המערערת וקבע כי לא עמדה בנטל להוכיח כי המשיבה הייתה זכאית לקבל את המענק וכי בפועל (ובנגוד לטענות המערערת) "הוכח כי דרישת השבוב של המל"ל מול הנתבעת הסתיימה זה מכבר והיא לא כללה דרישה לקבל את שווי המענק שממילא לא שולם לתובעת" (פסקה 69, ההדגשה במקור).

...

עם זאת, גם לגבי תקופה זו יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לשיוך מלוא הפסדי ההשתכרות לתאונה.

עזרת זולת: לא מצאנו עילה להתערב בקביעת בית-המשפט קמא לפסוק 60,000 ₪ בראש נזק זה, הנראית סבירה בנסיבות העניין, בהתחשב בתקופת אי הכושר הממושכת (כ-13 חודשים) ובשיעור הנכות גם ללא צלקת.

לפיכך הערעור נדחה גם בסוגיה זו. סוף דבר הערעור מתקבל בסוגיית הפסדי השכר בלבד, כמפורט לעיל, ופועל יוצא הוא כי מן הפיצוי שפסק בית-המשפט קמא יש להפחית סכום של 91,197 ₪ ובהתאמה יש להפחית גם את שכר הטרחה שנפסק בסכום של 13,871 ₪ (13% ומע"מ).

מבוא המערערת, ילידת 12.7.89 (להלן: "המבקשת"), נפגעה בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"), ביום 4.1.16 (להלן: "התאונה").

וועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 100% מיום 16.3.16- 30.6.16 ובשעור של 70% מיום 1.7.16- 31.10.16.

על קביעת אחוזי הנכות הצמיתה הוגש ערר.

ביום 5.7.23 הגישה המבקשת בקשה נוספת לחידוש התביעה וטענה כי מדובר בתביעה שנמחקה באופן יזום לצורך ניהול משא ומתן, אולם כעת בכדי למנוע את היתיישנות התביעה מתבקש בית המשפט לחדש את התביעה, זאת על מנת לאפשר לה לממש את זכאותה לפצוי בהתאם לקביעות המל"ל מיום 10.5.23.

המשיבה המשיכה לנהל משא ומתן מול המבקשת שכן היא לא ידעה כלל על החלטת המחיקה.

אין זה בסמכותו של בית המשפט להורות על חידוש הליך שבוטל ונמחק באופן חד צדדי וללא הסכמה של הצד שכנגד.

סעיפי החוק הרלוואנטיים לענייננו הם סעיפים  15 ו- 16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, אשר קובעים: "15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

...

מניסוחה של הבקשה עולה כי הסיבה להגשת הבקשה הייתה היותם של הצדדים בהליכי משא ומתן ושבית משפט קמא לא היה נכון להיעתר להמשך המתנה לכתב הגנה.

בית משפט קמא נעתר לבקשה והורה על מחיקת התביעה.

סוף דבר הבקשה נדחית.