קביעת גובה הפיצוי בגין הפרת חוזה

ואולם לטעמי אין כל הכרח שהתובע יוכיח כי לנתבע קשר ישיר לחשבון הבנק אליו הועברו הכספים בחשבוניות שצורפו, ודי אם יראה כי ההסתברות לכך שהנתבע חבר עם ה"דילר" ריצ'רד ושותפיו בצוותא חדא לצורך גביית כספיו של התובע במירמה, גבוהה מההסתברות שלא חבר עימם כדי להופכו לאחראי להשבת הכספים מכוח עצם חבירה זו. כפי שארחיב להלן, אני סבורה כי עלה בידי התובע להוכיח האמור.

בעיניין זה נקבע כי: "חובת השבה, אינה גורעת מזכותו של הנפגע לתבוע פיצויים בגין הפרת החוזה, כולל פצויי קיום. פצויי קיום נועדו להציב את הנפגע בנקודה בה הוא היה אילמלא הופר החוזה. בכך באה לידי ביטוי ההגנה שפורש המשפט על אינטרס הציפייה של צדדים לחוזה [...]. ביטול החוזה ובצוע השבה אינם שוללים את זכותו של הנפגע לקבל פיצוי על הרווח שנימנע ממנו בשל כך שהחוזה לא קוים. מובן, כי בקביעת שיעור הפצוי יש להיתחשב בכך שהייתה השבה. אינטרס הקיום מתייחס לפער שבין מצבו של הנפגע לאחר ההפרה לבין המצב שהוא היה אמור להיות בו אילו לא ארעה הפרה. מצבו של הנפגע לאחר ההפרה מכיל גם את העובדה שבוצעה השבה. אי היתחשבות בנתון זה עלולה להביא לכפל פיצוי. אולם, בחירתו של הנפגע לבטל את החוזה, ועמידתו על זכות ההשבה הצומחת מכך, אינה פוגעת בעצם זכותו לתבוע גם פיצוי שיגן על האנטרס שלו כי מלכתחילה היה החוזה מקוים." (ר' ע"א 8946/04 Warner Bros.

...

מקובלת עליי טענת התובע בסיכומיו כי הנתבע הפר את חובתו לנהוג בתום לב במו"מ לכריתת חוזה וחייב לפצותו בגין הנזק שנגרם לו בשל כך (ס' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים"), וניתן אף לראות בהסכם ובכתב ההזמנה משום הסכם המותנה בתנאי מתלה (הגעת הרכב לארץ) שהנתבע עצמו מנע את קיומו ואינו זכאי להסתמך על אי-קיומו (ס' 28 לחוק החוזים).

כאשר התנאי המתלה אינו מתקיים, גם אם אי התקיימות התנאי נעוצה בהתנהלות הנתבע, הרי משלא ניתן עוד לקיים את ההסכם אין מנוס מלהורות על ביטול החוזה ועל חובת ההשבה הקמה מכוח ס' 9 לחוק התרופות (השוו לניתוח המשפטי המאלף של כל אחד משופטי ההרכב בע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ, פ"ד סו(1) 167 (2012), להלן – "עניין האס").

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.

הוסבר כי הדברים אמורים גם לגבי הדרישה לפצוי בגובה ירידת הערך, שכן המערערים בזמן אמת ידעו שהם אינם רוכשים נכס נקי מחריגות בניה.

בקביעת שיעור הפצוי הכולל המגיע למערערים בגין הפרות הסכם המכר מצד המשיבים, יש לתת את הדעת למכלול הנסיבות, לרבות ביחס לחלקו של כל צד בעיניין הגילוי וידיעתו לגבי קיומן של חריגות מסוימות.

...

גם אני סבורה כי בנסיבות הייחודיות של המקרה, עליהן עמד חברי בהרחבה, לכל אחד מהצדדים להסכם תרומה משמעותית לכך שנוצר פער בין האמור בהסכם (העדר חריגות בניה) לבין מצב הדברים בפועל, כמו גם לעיכוב בהעברת הזכויות מהמוכרים לקונים.

יחד עם זאת, אני סבורה כי הימנעות המערערים מלהעמיק חקר בנושא, לאחר שקיבלו את חוות הדעת השמאית העמומה, אותה הזמינו על מנת לברר את נושא חריגות הבניה, יש בה התרשלות ואולי אף עצימת עיניים.

הניואנסים, בהנמקה לתוצאה, כפי שהוטעמו בידי חברתי, נראים אף לי. אריאל ואגו, סגן הנשיאה אשר על כן, הערעור מתקבל באופן חלקי, כך שתחת הפיצוי שנקבע בפסק הדין כי על המשיבים לשאת בו ולשלמו למערערים, נקבע פיצוי בסך של 150,000 ₪.

בפרשת בובילב נקבע כי "פיצוי זה מבטא את שאט הנפש ממעשה הגניבה, ולכן פסיקתו היא בזיקה לחומרת המעשים. במצבים בהם האפשרות המסתברת יותר היא שהגניבה המוכחת אינה מעידה חד פעמית, אלא חלק מסדרת מעשי גניבה שנעשו בעבר, אך קיים קושי בקביעת ממצא לגבי הנתונים העובדתיים, החיוניים לכימות הנזק. מבלי להתיימר למצות, בעת קביעת שיעור הפצוי שאינו ממוני ניתן לשקול, בין היתר, אם המדובר במעשה בודד או מספר מעשים, וככל שהמדובר במספר מעשים תדירותם ומשכם הכולל; הקף הגניבה או שוויה; במצבים בהם קשה להיתחקות אחר הנתונים העובדתיים הדרושים לקביעת שיעור הפצוי באופן אריתמטי - היחס בין הקף הפצוי הממוני לבין הקף הגניבה המשוער וזאת על מנת לצמצם את הסיכון לתת-פיצוי; סוג העיסוק ומעמדו של העובד; הסיבה שהביאה את העובד לגזול את רכוש המעסיק; המאמצים, ככל שנעשו, על ידי העובד להקלת ניזקי הגניבה; היתנהלותו הדיונית של העובד; ועוד." שיקולים אלו לטעמי מבטאים בין השאר גם מסר של הרתעה ומבחינה זו הפצוי הלא ממוני על אף אופיו החוזי, במובן של פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה, לובש גם אופי עונשי.

כך, כאשר ביקש בית דין זה לבסס אמות מידה אחידות לפצוי בגין נזק לא ממוני בגין פגיעה בזכות השימוע, הבחין בין הנזק הממוני האפשרי הנובע ממנה (לדוגמא, הפסד שכר) לבין הנזק שאינו ממוני ולגבי האחרון קבע כי "עגמת נפש אינה עומדת בהכרח ביחס ישיר לנזק הממוני, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך" (ע"ע (ארצי) 27600-10-11 דר' גרשון אהרונוב – המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.2015).

...

על יסוד טעמים אלו, אני מצטרפת לקביעתו של חברי השופט סופר, לפיה יש לקבל את הערעור על פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ולקבוע כי אין לחייב את העובד בפיצוי כאמור.

נציגת ציבור (עובדים), גב' שרה זילברשטיין היפש מצטרפת לחוות דעתו של השופט סופר בנושא שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים והרכיבים הנוספים למעט בנושא הפיצוי הלא ממוני בו אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת אופק לפיה יש לדחות את הערעור.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב הערעור מתקבל בנושא פיצויי הפיטורים.

הבסיס לפסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש בתביעה לפיצויים בגין ליקויי בניה הנו סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הקובע כי בגין נזק שאינו ממון "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". השיקולים הרלבאנטיים לעניין גובה הפיצויים בגין עוגמת נפש הם אופי הליקוי, מיקומו, הקפו, משך הזמן שארך לתקנו והתנהלות הקבלן הן לפני הגשת התביעה והן במהלך בירורה (ע"א 6481/05 אלי כהן נגד חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ (1.2.2006); ת"א (ת"א) 37758/04 דדון נגד בוני התיקון (1.11.2006); ת"א (ת"א) 54538-04 ברזילי רמי ואח' נ' טובים תמי (29.10.2006)).

...

ב. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 3,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאותיו (שכר טרחת המומחה מטעם התובע – 1,638 ₪, חלקי התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט – 4,563 ₪ ומחצית ראשונה של אגרת בית המשפט – 901 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד התשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ₪.

גם אם תקבל טענת המשכירים, שהריהוט פורק ונזרק בנגוד להוראות החוזה, לא הוכיחו את קיום וגובה הנזק בהעדר חוות דעת שמאי וקבלות.

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שניגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפצוי... נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800).

נטל הקטנת הנזק החל על הנפגע (המשכירים) נגזר מעקרון תום הלב ומגולם בסעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן "חוק החוזים") לפיו לא יפוצה נפגע עבור נזק שיכל למנוע או להקטין באמצעים סבירים.

כאמור, נקבע שאין לפצות בגין סיוד הדירה והעבודה בגינה נעשתה בחלקה בנגוד לתנאי החוזה ותוך טענה לגרימת נזק מסויים, שלא הוכח.

...

כיון שלא ניתן לכמת את העליות גם בהעדר צילומי הדירה לפני ואחרי פינוי הרהיטים, דין טענות השוכרים להידחות.

מנגד, השבת חיובי ועד הבית שנטענו, לא הופיעו בסיכום הסעדים בסעיף 31 לכתב התביעה ומשכך דינם להידחות.

סוף דבר לאור האמור, המשכירים ישלמו לשוכרים 12,215 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 18,000 ש"ח גם בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה חלקית והתביעה שכנגד נדחתה.