קביעת אשם בתאונה בין רכבים בנתיבים מקבילים

ביום 21.8.2014 אירעה תאונה בין רכב מספר רשוי 54-659-73 (להלן: "רכב התובעת") לבין רכב מספר רשוי 96-933-11 (להלן: "רכב הנתבעת").

קיים הליך מקביל בין הצדדים בתיק תא"מ 62323-02-17 בגין ניזקי רכב הנתבעת בתאונה, והצדדים הסכימו כי הכרעה בשאלת האחריות בתיק זה תחול גם בהליך המקביל.

בחנתי את עדויות הנהגים המעורבים ואת עדותה של עדת הראייה, שקלתי את הראיות שהוגשו (לרבות תיק המישטרה שהוגש בהסכמה) ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים ועל יסוד החומר שלפניי הגעתי לכלל מסקנה להטיל את האחריות לתאונה במלואה על נהגת רכב הנתבעת, אולם לקבוע אשם תורם בשיעור של 20% לנהג רכב התובעת, המקים עילת תביעה לנתבעת בגין הנזק במוקד שמאלי אחורי של רכב הנתבעת בלבד, ולא בגין יתר מוקדי הנזק ברכב הנתבעת לגביהם האחריות המלאה מוטלת על נהגת רכב הנתבעת.

ביסוד מסקנתי זו ראיתי להעדיף את גרסת נהג רכב התובעת לכך שבעת התאונה רכב התובעת כבר היה בנסיעה בכיכר, אליה ניכנס בכניסה שקדמה לכניסה בה אירעה התאונה, בעת שרכב הנתבעת ניכנס לכיכר וחסם את נתיב נסיעת רכב התובעת, על פני גרסת נהגת רכב הנתבעת כי התאונה מתרחשת לאחר שרכב הנתבעת היה בנסיעה בכיכר.

...

לא נעלמה מעיניי גרסת עדת הראיה הניטרלית כי בעת התאונה רכב הנתבעת כבר היה בכיכר, אולם במיקום בו הייתה, בכניסה אחרי הכניסה לכיכר בה ארעה התאונה, לא היה בידי עדת הראייה לראות את כניסת רכב התובעת לכיכר ולגרוע מהמסקנה אליה הגעתי.

עם זאת, לנהג רכב התובעת, אף הוא, אחריות לנזקי רכב התובעת בתאונה ולנזק במוקד האחורי של רכב הנתבעת בלבד (בו הייתה נקודת המגע של רכב התובעת) אותה אני קובעת בשיעור של 20%.

התוצאה אפוא היא שהתביעה מתקבלת בחלקה, הנתבעת תשלם לתובעת 80% מהנזק על פי כתב התביעה, היינו סך של 7,615 ש"ח בצירוף אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות העד מטעם התובעת ושכר טרחת עורכי דין בסך של 1,500 ₪.

בעקבות התאונה הוגשו לפניי תביעה ותביעה שכנגד כאשר כל אחד מהצדדים מבקש לקבוע כי הצד האחר הוא האשם בתאונה אשר התרחשה בצומת מרומזר.

בהתאמה, אני קובעת כי רכב התובעת עצר לאחר התאונה בסמוך לאחר הצומת ואין ממש בטענה שהמשיך כ-200 מטרים נוספים לאחר הפגיעה במשאית כפי שנטען מפי הנתבעת בכתבי טענותיה וכפי שטען מר מישייב בתצהירו ובחקירתו כאן.

מיקום רכב התובעת על גבי הכביש לאחר התאונה יחד עם העובדה שרכבים אחרים לא נפגעו במסגרת אותה תאונה מלמדת לכל הפחות על כך שרכב התובעת היה ראשון בנתיבו הימני עובר לתאונה וכי לא היו רכבים מקבילים לו בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו.

הטענה איננה סבירה בעיניי בהיתחשב בעובדה שלשיטת בנו של מר אמר (שקבל רישיון נהיגה בנתיים ומכיר את הצומת) מדובר ברמזור קצר יחסית אשר אינו מאפשר אלא מעבר של כ-5 רכבים בלבד בכל מופע, ושעה שלשיטתו של זה מרווח סביר בין רכב לרכב הוא כחצי שנייה עד שנייה.

...

בהתאמה, אני קובעת כי רכב התובעת עצר לאחר התאונה בסמוך לאחר הצומת ואין ממש בטענה שהמשיך כ-200 מטרים נוספים לאחר הפגיעה במשאית כפי שנטען מפי הנתבעת בכתבי טענותיה וכפי שטען מר מישייב בתצהירו ובחקירתו כאן.

מכל אלו במצטבר אני קובעת כי סביר יותר להניח שרכב הנתבעת נכנס אל תוך הצומת למופע אור אדום (בין אם משום שחשב שיספיק לחצות את הצומת אחרי הרכב שנסע לכאורה אחריו ובין אם משום ששגה לחשוב שהמופע המתחלף לירוק ברמזור שלפניו מתייחס לנוסעים שמאלה בשוגג), מאשר שהנהג ברכב התובעת הוא שנכנס אל הצומת למופע אור אדום.

עוד ובעניין הנזק אציין כי בנה של הנתבעת טען כי סחורה שהייתה מצויה על גבי המשאית בזמן התאונה הורדה מן המשאית, בין למכירה ובין לקירור, ולא שוכנעתי כי הסחורה אבדה או ניזוקה.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 3.6.19 הוסע רכב התובעת בנתיבו כדין, לפתע הגיח רכב הנתבעים מהנתיב המקביל, אגב סטייה, פגע ברכב התובעת וגרם לו לנזקים כמפורט בדו"ח שמאי.

הנתבעים הכחישו בכתב הגנתם את חוו"ד וטענו כי זו נערכה זמן רב לאחר התאונה ומשכך נותק הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקים.

המומחה קבע כי התאונה אירעה באשמתו של נהג המשאית אשר סטה מנתיב נסיעתו ופגע ברכב המיצובישי, כאשר הוא יכול וחייב היה להבחין בו מבעוד מועד.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אמנם התאונה אכן התרחשה ביום 3.6.19, בעוד חוות הדעת נערכה ביום 2.7.19, יחד עם זאת, אין כל מחלוקת בדבר אירוע התאונה, מוקדי הנזק המצוינים בחוות הדעת תואמים לנסיבות התרחשות התאונה כמתואר לפניי וכן כעולה בחוות דעת בוחני התנועה.

בשל האמור, לא שוכנעתי כי נותק הקשר הסיבתי והריני סבור כי הנזק הוכח במלואו על ידי התובעים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בפסק הדין נקבע, כך בתמצית, כי לא הייתה מחלוקת לגבי עצם קרות התאונה ולגבי נקודות המגע בין הרכבים במהלכה: בין החלק הימני-אחורי של רכב המשיבות לבין הכנף השמאלית-קדמית של רכב המבקשת.

הוצגה גם סתירה בין טענת המבקשת בכתב התביעה ובהודעתה לחברת הביטוח, כי רכב המשיבות פגע ברכב המבקשת, ובין טענה מקבילה שהעלתה שם לפיה רכב המשיבות סטה במהירות לנתיבו של רכב המבקשת וגרם לאחרון לפגוע בו. גם הטענה האחרונה, כך נקבע, לא מתיישבת עם מוקדי הנזק.

גם לפי גרסה זו, כך נקבע, האשם בתאונה הוא נהג המבקשת שכן נהג ברכב האחורי, נדחק והתחכך ברכב המשיבות.

...

לא שוכנעתי, לכן, כי אי הצגת התמונות פגמה באופן מהותי בעניינה של המבקשת או מקימה פגם בעצמה המצדיקה מתן רשות ערעור.

זהו נדבך נוסף התורם למסקנה, לפיה יש לדחות את הבקשה.

הכרעה בקשת רשות הערעור נדחית.

בנוסף, הוכחשה הטענה בדבר הגעתו של רכב בנתיב המקביל שאורותיו גבוהים.

על אף האמור, משנסיבות התאונה הוכחו, בין היתר לעניין מעורבות הפר בתאונה; בהנתן שהפר עודנו רשום על שם הנתבע במשרד החקלאות, על אף שהתאונה ארעה בשנת 2019 ואישור משרד החקלאות הופק בשנת 2021; משהנתבע בחר למשוך את תצהיר המצהיר מטעמו ולהמנע מהבאת עדים אחרים אשר יכלו לשפוך אור על המחלוקת בסוגיית הבעלות על הפר - אני מבכרת את עמדת התובעת ורואה לקבוע כי בעלותו של הנתבע על הפר הוכחה במאזן ההסתברויות הנידרש.

" (ההדגשות אינן במקור) בנוסף לעניין הכרה באחריות ורשלנות בעלים של חיה המשוטטת בכביש, ראו עניין קבוץ מצר הנ"ל, בס' 14: "חמורים המשוטטים ללא השגחה עלולים להוות מפגע בטיחותי, במיוחד בשעות החשיכה או בתנאי ראות קשה. על הקבוץ, הן כבעלי חיות המשק והן כמחזיק במקרקעין, לפעול כדי להבטיח כי חמורים וחיות משק אחרות שעלולות לגרום נזק של היתנגשות לא יסתובבו בקירבת נתיב הנסיעה בקבוץ ולחלופין עליו לנקוט אמצעים להקשות על חיות המשק לעלות על הכביש. ככל שבקיבוץ אכן מתקיימת תופעה מוכרת של כניסת חמורי חוץ, כפי שטען מזכיר הקבוץ, הרי על הקבוץ, כמחזיק במקרקעין החובה לנקוט אמצעים סבירים להקשות על גישתם של החמורים לכביש הקבוץ ולחלופין להתריע בפני ציבור המשתמשים בדרך על נוכחות חמורים. תמונות החמורים המשוטטים ברחבי הקבוץ מצביעות על כך שהקיבוץ לא מילא את חובתו ולא נקט אמצעים סבירים למניעת הסיכון לארוע תאונה בין חמור לבין כלי רכב ומשכך הפר את חובתו להבטיח את שלומם של הנוסעים בכבישיו ובשביליו." (ההדגשות אינן במקור) השוו עוד תא"מ (ת"א) 19933-07 אלדן השכרת רכב 1965 בע"מ נ' דרעי שמואל (26/10/09), בדגש על עמ' 4: "על כן, בנסיבות העניין עולה כי נתבע 1 התרשל בכך שלא שמר על הפרה שלו, בתוך שטח המרעה, ולא דאג ולא ווידא כי השערים סגורים על מנת למנוע מצב בו הפרה תצא משטח המרעה. במחדליו, אפשר נתבע 1 לפרה להגיע לכביש ולהפריע לתאונת כליי הרכב, גם לגרום לתאונה." ראו בנוסף: תאד"מ (ק"ג) 15555-12-19 תהילה סרוסי נ' יצחק בועז (11/2/22); וכן ת"ק (בי"ש) 29223-12-19 אילן כהן נ' ארן אליהו (9/12/20).

אשר לשעור האשם התורם שנקבע בנסיבות, ראו והשוו לעניין קבוץ מצר הנ"ל, בס' 24 ו- 26 לפסק הדין, לעניין השעור שנקבע: שני שלישים.

...

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 27,043 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, וזאת תוך 30 ימים מהיום.

בראי כול האמור לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו.