קביעת אשם בהתנגשות בין רכבים

במה דברים אמורים? במקרה של נזקים הדדיים, כבמקרה של היתנגשות בין מכוניות, עצם ההסתמכות על אותן עובדות ומעשים, אשר בגינן נקבע אשם עצמי תורם לניזוק, עלולה להיות בעת ובעונה אחת גם אשם יוצר אחריות כלפי המזיק או כלפי אחרים (ראו: שם, עמ' 240).

...

ואילו טענת המבקשים לפיה אין למשיבה עילת תביעה – אין לה על מה לסמוך, ודינה להידחות.

מכאן, המסקנה היא, כי התבססות על המרכיבים העובדתיים שבקביעת אשם עצמי תורם בתביעה ראשונה לצורך תביעה שניה וקביעת אשם יוצר אחריות, אינה מהווה פלוגתא זהה בשתי התביעות בשל השוני המשפטי המרכיב הגדרות אלו, ואין, איפוא, תחולה לכלל השתק הפלוגתא.

מסקנה לאור האמור לעיל, עולה המסקנה, כי התבססות על אותה מסכת עובדתית שהיתה נתונה בהליך קודם, ולפיה נקבע לניזוק אשם עצמי תורם , אינה חוסמת בהכרח את המזיק מלהגיש תביעה בעילה המתבססת על אותה מסכת עובדתית כנגד הניזוק, כפי שעשתה המשיבה בענייננו.

על כן, מצאתי לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ולהורות על המשך ההליכים המשפטיים, לרבות שמיעת עדויות מטעם הצדדים לצורך הכרעה במחלוקת העובדתית שבתיק זה. משכך, הנני קובע את התיק לדיון הוכחות ליום 1/6/16 בשעה 9:30.

דיון והכרעה על יסוד כל החומר המונח לפניי, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להיתקבל תוך קביעת אשם תורם עצמי של נהג רכב התובעת, בשיעור של 15%, שאינו מקים עילת תביעה כנגדו, ודין התביעה שכנגד להדחות, וזאת מהנימוקים וכפי המפורט להלן: 9.1.

נהג רכב התובעת העיד כי רכב הצבאי היה בעצירה בזמן ההיתנגשות בין הרכבים ולא בנסיעה (עמ' 3, שורות 6-2 לפרוטוקול).

...

משכך, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה היא של הנתבעת כאשר לנהג רכב התובעת אשם תורם בשיעור של 15%, שאינו מקים עילת תביעה כנגדו, דהיינו, שיש בו אך כדי להפחית מגובה הפיצוי המגיע לתובעת.

לאור זאת, התביעה העיקרית מתקבלת חלקית והתביעה שכנגד נדחית.

התביעה העיקרית הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 10.1.

איני מקבלת טענה זו. עד התובעת, מר חוסיין, העיד בדיון, כי ההיתנגשות בין הרכבים הייתה לאחר שהוא כבר היה בתוך הצומת.

בנסיבות תובענה זו, שעה שנהג רכב התובעים היה כבר בתוך הצומת; נוכח נקודות הפגיעה (חלקו האמצעי אחורי של רכב התובעת) והעדויות אשר הובאו לעניין זה ולעניין אופן היתרחשות הארוע; העובדה כי שדה הראיה של נהגת הנתבעת היה מוגבל במידת מה; ושעה שעל נהגת הנתבעת מוטלת החובה שלא להכנס לצומת אלא אם ביכולתה לעבור ולהמשיך בנסיעה ללא הפרעה (תקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961), מצאתי לנכון לקבוע כי יחס האשם בין הנהגים הוא 60% לחובת נהגת הנתבעת, ו-40% לחובת נהג התובעת.

...

תקנה זו מורה כדלקמן: "נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נהג רכב זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין". בהתאם ללשון התקנה, היה על רכב הפולקסווגן לתת זכות קדימה למאזדה, ומשלא נתן הוא זה שהתרשל, ודין התביעה להידחות.

איני מקבלת טענה זו. עד התובעת, מר חוסיין, העיד בדיון, כי ההתנגשות בין הרכבים הייתה לאחר שהוא כבר היה בתוך הצומת.

לסיכום חלק זה אתייחס לטענת ב"כ הנתבעת, כי עילת התביעה שצוינה בכתב התביעה אינה תואמת את אופן הפגיעה ואת העדויות שהובאו לפני בית המשפט.

קביעה כי קיימת חפיפה מוחלטת בין האשם התורם של הניזוק לבין האשם יוצר האחריות מכוחו נתבע הוא על ידי המזיק בתביעה הנגדית, יוצרת, הלכה למעשה, השתק פלוגתא אוטומאטי בכל מקרה של קביעת אשם תורם בתביעות ניזקי רכוש במסגרת היתנגשות בין רכבים, ללא בחינת המרכיב המשפטי של הפלוגתא ותוך כדי הפעלה שרירותית וסוחפת של כלל דיוני החוסם את הדרך לבירור מלא וממצה של המחלוקת שבין הצדדים.

...

מכאן, המסקנה היא, כי התבססות על המרכיבים העובדתיים שבקביעת אשם עצמי תורם בהליך קודם לצורך קביעת אשם יוצר אחריות בתביעה שניה אינה מהווה פלוגתא זהה בשתי התביעות בשל השוני המשפטי המרכיב הגדרות אלו, ולפיכך לא ניתן לומר כי מוצתה זכות ההתדיינות של בעל הדין במסגרת אותו הליך, ואין מהווה ההכרעה ביחס לקביעת האשם התורם בהליך הראשון ממצא קונקלוסיבי בהליך השני.

סוף דבר יוצא, איפוא, כי הגם שלתובעת קמה עילת תביעה מכוח המסכת העובדתית הנטענת, אין בקביעת התרומה של הנתבע 1 להתרחשות התאונה כאשם עצמי תורם, כפי שנקבעה בהליך הקודם, כדי ליצור באופן אוטומטי אשם יוצר אחריות, אלא חייבה את התובעת להוכיח קיומו של אשם שכזה באופן ראייתי ומשפטי מלא ובנפרד מהקביעה לאשם תורם.

מכל הנימוקים שלעיל, ומשלא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה בהתאם לדין, ולפיו: המוציא מחברו עליו הראיה, אזי דין התביעה להידחות.

במקרה שנידון לפניי, לאחר ההיתנגשות בין רכב התובע לגרר הנתבעת, המשיך הגרר בנסיעה, עלה על אי תנועה ופגע ברמזור.

מנגד הנתבעת חלקה על מסקנות המומחה והוסיפה כי אף אם מסקנותיו היו נכונות, "קיים קשר סיבתי מובהק בין היתנהגות נהג הנתבעים, אשר ניסה לברוח מרכב התובעים וסטה לכיוון העמוד, לבין היתנהגות התובעים האחראים להתרחשות התאונה". "הטענה שאילו פגמי רכב הנתבעים, הוא היה מצליח לעצור ולמנוע תאונה, קיבלה ביטוי בקביעת אשם תורם לתאונה שהתובעים אחראים לה, ואין בה בכל צורה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההיתנהגות הרשלנית של התובעים לבין הנזק שניגרם כתוצאה". הנתבעת הוסיפה וטענה שמאחר שנקבע שהתובע אחראי לתאונה בשיעור של 60%, אין לפצותו כלל.

...

כמו כן לא טענה הנתבעת כנגד המסקנה שאופן העמסת הגרר פגע ביכולתו של הגרר לבלום או הכחישה שהאמור פגע ביכולתו של הגרר לסטות ולהימנע מההתנגשות.

המומחה קבע שנזקי הגרר נגרמו כתוצאה מכך שעלה על אי תנועה ופגע ברמזור, אלא שבנסיבות שלפניי שוכנעתי שאין לייחס לתובע אחריות לנזקי הגרר וזאת, מאחר שהמשך נסיעתו והפגיעה ברמזור נבעו מחוסר יכולתו לבלום.

ממכלול האמור, התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך 3,813.60 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, בצירוף שכ"ט עו"ד ע"ס 1,800 ₪.