קביעת אמות מידה לחלוקת קצבאות קידום ספורט נשים

הן חולקות את כל היבטי חייהן ונסמכות האחת על רעותה.

הפסיקה גילתה גמישות מסוימת בפרשנות וביישום היסודות הללו, ואולם לאורך השנים הודגש כי בבואו של בית הדין לפרש את התיבה "ידועה בציבור כאישתו" עליו לתת דעתו לתוצאות הפירוש, לרבות השאלה באיזו מידה יתרום הפירוש לקידום מטרת המחוקק (דב"ע ל0-19 המוסד לביטוח לאומי - רחל מנו, פד"ע ב (1) 72, להלן: "עניין מנו").

הן לא טוענות שמערכת היחסים שלהן היא כמערכת יחסים של בעל ואשה או של בני זוג מאותו המין אלא שזוגיותן – במהותה – מגלמת את התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך גמלת השאירים.

על-פי מבחן זה, לא תיעשה הבחנה בין בן-זוג הומוסקסואלי לבין בן-זוג הטרוסקסואלי, אם הקשר הזוגי בין בני-הזוג מאותו מין עומד באמות-מידה המגשימות את התכלית שלשמה מוענקת הזכות או ההטבה.

...

עיקר טענות הנתבע דין הטענות להידחות על הסף בהעדר עילה שכן, גם אילו התובעות היו נשואות או ידועות בציבור לא היו יכולות להיות זכאיות לגמלת שאירים של מבוטח בעודו בחיים.

בקשת הדחיה על הסף הנתבע טען כי דין התביעה להידחות על הסף בהעדר עילה, שכן התובעות לא יכולות להיות זכאיות לגמלת שאירים של מבוטח בעודו בחיים.

נסיבות המקרה שלפנינו ייחודיות והן מעלות שאלות חשובות וראויות אך לדעתנו אין זהו מהמקרים החריגים שבהם שומה על בית המשפט לתת מענה על דרך "חקיקה שיפוטית". משמצאנו שהמחוקק גילה דעתו לגבי הזכאים לגמלת שאירים ומשסברנו שאין בכך פגיעה לא מידתית בזכות לשוויון, הרי שכל שינוי בזהות הזכאים ראוי שייעשה על ידי המחוקק בלבד.

לסיכום נוכח כל האמור, הגענו למסקנה שהתובעות אינן "ידועות בציבור" לצורך הזכאות לגמלת השאירים לפי חוק הביטוח הלאומי.

התביעה נדחית.

בתוך כך הרחיב תיקון מס' 2 את אוכלוסית הזכאים לקצבאות חודשיות ולהטבות נוספות לניצולי מחנות וגטאות אשר עלו לישראל עד אוקטובר 1953, אולם לא קיבלו פיצויים מסיבות שונות (בין אם בשל אי עמידה בקריטריונים שנקבעו בהסכמים השונים עם גרמניה ומדינות נוספות, ובין אם נוכח פניה לקרנות הגלובאליות השונות באיחור), וכן הכיר כזכאים להטבות – אך לא לקיצבה חודשית – את מי שהוכר על-ידי קרן סעיף 2.

כידוע, עיקרון השוויון הוא ממושכלות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, "עקרון מן הראשונים במלכות – משכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות" (בג"ץ 2671/98‏ שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650 (1998), מפי השופט – כתארו אז – מ' חשין); ומאז כינונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוגן השוויון כ"זכות-בת" של זכות היסוד לכבוד האדם (אהרן ברק כבוד האדם: הזכות החוקתית ובנותיה – כרך ב' 688 (2014)).

שיקולים תקציביים לבדם אינם מספקים מענה לשאלה, האם אמת מידה זו היא עניינית אם לאו: "מקום בו מבקשת הרשות לספק צורך צבורי מסוים, והמשאבים העומדים לרשותה פחותים מן המשאבים שהיו נחוצים לסיפוקו של אותו צורך במלואו, מוטל על הרשות לקבוע אמות מידה להקצאת משאביה. אך אמות מידה אלה חייבות להיות שוויוניות; ובשום מקרה אין בקיומם של אילוצים תקציביים כדי להצדיק קביעת אמות מידה המפרות את שורת השויון" (בג"ץ 205/94 נוף‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 449, 462 (1997), מפי השופט א' מצא, ההדגשה הוספה – א"ר; וראו גם בג"ץ 5496/97‏ מרדי נ' שר החקלאות, פ"ד נה(4) 540 (2001)).

להבדיל מן השיקול הכלכלי אשר נדון מעלה, הסבר זה מתיחס במישרין לאמת המידה שנקבעה לחלוקת המשאבים, ומשקף בכלל זאת טעם עינייני להבחנה בין קבוצות בקרב אוכלוסית הניצולים על יסודו של שוני, שאחרי ככלות הכל – הוא בעל רלבאנטיות להחלטה בדבר מתן סיוע בנתון לאילוצי תקציב.

נותר אפוא לבחון, האם תקוני החוק נשוא העתירה, כאמצעי שנבחר לשם קידום התכלית של סיוע לאוכלוסית ניצולי השואה בישראל, עומדים בתנאי הרביעי של מבחני פסקה ההגבלה, הדורש כי הפגיעה בזכות לא תהא במידה העולה על הנידרש.

...

שנית, אילו נדרשנו לבחון את תנאיה של פסקת ההגבלה, נוטה אני לראות באור אחר את יישומם במקרה זה. באשר לשאלת השוויון העומדת ביסוד הדברים, אני סבורה, בדומה לחברי, שבסופו של יום לא הוכח כי ההבחנה הנוהגת בחקיקה בין ניצולי שואה לוקה בהפליה פסולה מן הבחינה המשפטית.

במילים אחרות, אני סבורה כי אין לקבל כהנחת יסוד שיקולים של מגבלות תקציביות כהצדקה לפגיעה בערך השוויון (ראו: בג"ץ 205/94 נוף נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פ"ד נ(5) 449, 462 (1997)).

במישור האנושי והערכי אני סבורה כי העתירה שבפנינו חושפת את מצוקתם של קשישים רבים במדינת ישראל היודעים מחסור, כמו גם את הציפייה הערכית והמוסרית לכך שמדינת ישראל תהיה בית חם ותומך לניצולי השואה שעודם חיים בינינו.

העותרת נולדה כגבר, אולם הנה חיה כאשה.

משמעות הקריטריון אותו קבעה המשיבה, הנו מידור אוכלוסייה שלמה מהזכות לדיור צבורי, אך ורק מעצם היותה שייכת לאוכלוסיה זו. עוד טענה העותרת, כי פרט לכך שאין לה שלושה ילדים, היא עונה על כל יתר הקריטריונים של סעיף 5.1 לנוהל "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי" שהם, "ממצים כושר הישתכרות (בהתאם לסעיף 2.12) ומקבלים קצבת הבטחת הכנסה." העותרת סברה, כי מעצם נסיבותיה והיותה מנויה על קהילת הטרנסג'נדרים יש להחריגה מהנהלים, היות והנהלים לא נתנו דעתם לקהילה זו שלעד לא יהיו להם כאמור ילדים, ועל כן היתייחסות הוועדה לנהלים כלשונם הנה בלתי סבירה ומפלה.

כפי שקבע בימ"ש העליון בג"צ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ , פ"ד נד (1) 49 (1999) "התפקיד והסמכות לקדם את האנטרס הצבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והניסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאנטרס הצבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול-הדעת שלו במקום שיקול-הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשקול-הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות." ר' גם לעניין זה גם עע"מ 2827/07 רחל חיות ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון, (23/11/08) "מושכלות יסוד הן כי בית משפט המינהלי נידרש לבחון אך את סבירות ההחלטה, ולא להחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית" בענייננו, מדובר בהטבה ממנה נהנות אוכלוסיות נזקקות.

ביהמ"ש העליון כבר עמד על כך שהדירות בדיור הצבורי הן משאב יקר של המדינה וקיים בהן מחסור עצום, לכן אין לאפשר מצב בו אדם שאינו עונה על דרישות הנוהל, ייהנה מזכאות לדירה בדיור הצבורי, בעוד שמשפחות רבות אשר ניכנסות להגדרת "זכאי" ממתינות זמן רב לקבלת דירה ר' לעניין זה עע"מ 1663/09 עיזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (25.11.2010) "נסיים באשר פתחנו, הדיור הצבורי הוא משאב צבורי, לא 'כל דכפין ייתי וייכול', אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2007-2002 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאיכלוס הזכאים, וישנן אלפי מישפחות - גם בלא שהדבר כולל עולים - הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור צבורי על אף ההבנה למצבו הבריאותי והכללי של המערער, כפי שמסר, אין בכך כדי להקנות לו זכאות לרכוש את הדירה. אכן, כפי שטוענים המערערים, אין עסקינן במטריה חוזית רגילה, ויש להיתחשב בהיבטים הציבוריים. אך בראיה זו עצמה מובן, שמתן אפשרות למערער - שלא הראה את זכאותו לדיור צבורי - להכנס בנעליה של המנוחה בנסיבות, יהא בהכרח על חשבונם של נזקקים אחרים הממתינים בתור, ופירושה, כפי שמצביע על כך המשיב 1, אפלייתם לרעה של זכאים לדיור צבורי. אין עסקינן ב'משחק סכום אפס', אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות, לזכאים". סוף דבר לא ראיתי להתערב בהחלטת המשיב.

...

המסקנה מהאמור לעיל, הינה כי הקריטריונים הכוללים את היותו של הזכאי עם שלושה ילדים לפחות הינם סבירים, אין בהם משום אפליה על רקע מיני או העדפה מינית, אלא העדפת נזקקים בעלי ילדים הנזקקים לסיוע יותר מאחרים.

ביהמ"ש העליון כבר עמד על כך שהדירות בדיור הציבורי הן משאב יקר של המדינה וקיים בהן מחסור עצום, לכן אין לאפשר מצב בו אדם שאינו עונה על דרישות הנוהל, ייהנה מזכאות לדירה בדיור הציבורי, בעוד שמשפחות רבות אשר נכנסות להגדרת "זכאי" ממתינות זמן רב לקבלת דירה ר' לעניין זה עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (25.11.2010) "נסיים באשר פתחנו, הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא 'כל דכפין ייתי וייכול', אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2007-2002 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאכלוס הזכאים, וישנן אלפי משפחות - גם בלא שהדבר כולל עולים - הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי על אף ההבנה למצבו הבריאותי והכללי של המערער, כפי שמסר, אין בכך כדי להקנות לו זכאות לרכוש את הדירה. אכן, כפי שטוענים המערערים, אין עסקינן במאטריה חוזית רגילה, ויש להתחשב בהיבטים הציבוריים. אך בראיה זו עצמה מובן, שמתן אפשרות למערער - שלא הראה את זכאותו לדיור ציבורי - להיכנס בנעליה של המנוחה בנסיבות, יהא בהכרח על חשבונם של נזקקים אחרים הממתינים בתור, ופירושה, כפי שמצביע על כך המשיב 1, אפלייתם לרעה של זכאים לדיור ציבורי. אין עסקינן ב'משחק סכום אפס', אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות, לזכאים". סוף דבר לא ראיתי להתערב בהחלטת המשיב.

דין העתירה להידחות.

ביום 11/12/22 השיבה הנאמנת וטענה כי מצבת הנשייה המאושרת בהליך עומדת ע"ס 127,282 ₪ בדין רגיל וכי אם הצעת ההסדר תאושר, הסכום שיעמוד לחלוקה לנושים בסוף ההליך הוא 57,377 ₪ המהוה דיבידנד בשיעור של כ 45% ברוטו מסך תביעות החוב המאושרות.

נוכח הסכמת הנאמנת, בוטל פסק הדין, הנאמנת התבקשה לקדם את הצעת ההסדר אשר הציעה היחידה ולהודיע לבית המשפט בדבר תוצאות אספת הנושים.

היחידה משתכרת כ 3600 ₪ כמטפלת להורי בעלה ואילו בעלה מקבל קצבה מחב' הביטוח בסך 3700 ₪.

הצעת בעלי התפקיד כי היחידה תחוייב אל נוכח כושר הישתכרותה בסכום חודשי בסך 600 ₪ סבירה בנסיבות, אל נוכח יכולתה של היחידה להרויח לכל הפחות את שכר המינימום הנהוג במשק ולאור אמות המידה הקבועות אצל הממונה עבור זוג ושלושה ילדים.

נכסים הנכללים בקופת הנשייה ואופן ממושם  - בהתאם להצעת הממונה, ליחידה אין נכסים נוספים למימוש למימוש, פרט לזכויותיה במטע הזיתי וזכויותיה בבית מגורי הוריה באום אל פאחם, אשר נילקחו בחשבון בעת קביעת חובת התשלומים לעיל, בהסכמת היחידה.

...

לטענת הנאמנת, בשקלול נתוני היחידה ובהם זכויות היחידה במקרקעין (מטע של ארבעה עצי זית וזכויות ב 1/16 מזכויות אביה המנוח בבית מגורי הוריה באום אל פאחם); בעיקר בשל אי הבהירות שנותרה באשר למקור כספי שיפוץ ביתה של היחידה בעלות של 100,000 ₪ לאחר שנשרף במהלך ההליך, בשים לב לכך שהיחידה אינה ממצה כושר השתכרותה, מחדליה בהליך והעובדה כי המדובר בהליך שני בעניינה –אין מנוס מביטול ההליך.

בהתאם להסכמת היחידה, אני קובעת כי התשלום החודשי של היחידה יעמוד ע"ס 1500 ₪ וכי היא תשלים בהתאם להצעת בעלי התפקיד והסכמתה להצעתם, סך של 84,000 ₪ לקופת הנשייה.

אל נוכח כלל האמור עד כה, לאור עמדת הממונה והנאמן, בהסכמת היחידה, בהעדר התנגדות מטעם הנושים, אשר לא התייצבו לישיבת בית המשפט, ובכפוף להסרת המחדלים המפורטים בהצעת הממונה - אני מקבלת את הצעת בעלי התפקיד ומורה על מתן צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק ובהתאם לתנאים כדלקמן.