קביעת אחריות בתאונת דרכים עקב אי ציות לרמזור אדום

בוחן התנועה קובע בפרק "דיון בממצאים וסיכום": "4.1 מדובר בתאונת דרכים בצומת מרומזר בשל אי ציות לרמזור אדום.

בנסיבות אלו, יש לחלק את האחריות לתאונה בין שני הנהגים, באופן שלנהג רכב התובעת אחריות לתאונה בשיעור של 70% ולנהג רכב הנתבעים אחריות לתאונה בשיעור של 30%.

...

סוף דבר: לאור המפורט לעיל, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 7,421 ₪.

איני מקבל את תביעתה של התובעת ברכיב הנזק של ימי עמידה כאשר רכיב נזק זה לא הוכח בפני.

כמו כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 749 ₪ אגרת בימ"ש, סך של 400 ₪ הוצאות העד וסך של 1,800 ₪ שכר טרחת עו"ד. בתביעה שכנגד, ישלמו הנתבעים שכנגד, ביחד ולחוד, לתובעת שכנגד סך של 23,937 ₪.

הנאשם זכאי מחמת הספק כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים וחבלה של ממש, בגין אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ונהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

לעדותו של עד תביעה מספר 1 לא הייתה תרומה כלשהיא לקביעת הזהות הנהג האחראי לגרם תאונת הדרכים, שכן העד העיד כי לא הבחין איזה אור דלק ברמזור בכיוון נסיעת האוטובוס, כאשר זה ניכנס לצומת.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, אני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה אשמת הנאשם, מעבר לכל ספק סביר.

לחילופין, ניתן להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות, כאשר ההלכה היא כי - " תנאי לקביעת ממצא מרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות הוא כי אותו תהליך של הסקת מסקנות מוביל למסקנה הגיונית וסבירה אחת בלבד, המפלילה את הנאשם" - ראה ע"פ 2884/12 אופיר חביבה נגד מדינת ישראל .

מכל האמור לעיל, מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק, מהמיוחס לו בכתב האישום.

כדברי בית המשפט בע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 24.3.11): "עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האנטרס הצבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להלחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום." סעיף 64 לפקודת התעבורה קובע כי העונש בעבירה של גרם מוות ברשלנות נע בין מאסר של 6 חודשים בעבודות שירות ועד 3 שנות מאסר בפועל (ניתן לחרוג מהרף התחתון במקרים מיוחדים).

בית המשפט הבחין בין מקרה זה לבין המקרה בפרשת זילברמן בשל העובדה שהנאשם לקח אחריות למעשיו ולא נהל הוכחות אך קבע כי לנוכח רף הרשלנות אין מדובר בנסיבות המצדיקות ענישה בדרך של מאסר בעבודות שירות בלבד.

לכל אלו יש להוסיף את עברו התעבורתי של הנאשם הכולל 5 עבירות אשר אמנם בוצעו על פני כעשור של נהיגה אך מדובר בעבירות חמורות אחת מהן של תאונת דרכים בשל אי ציות לרמזור אדום, עבירה של סטייה מנתיב משנת 2013 ואי ציות לרמזור אדום משנת 2006.

...

מקובלת עלינו הטענה שמתחם ענישה שתחילתו בעבודות שירות  צריך להישמר לאותם מקרים שבהם הענישה במאסר באה לתת ביטוי לערכם של חיי אדם בהבדל מביטוי להיקפה של הרשלנות.

לכך יש להוסיף את העובדה כי הנאשם נהג במשאית ויש בכך כדי להטיל עליו חובת זהירות מוגברת כלפי עוברי הדרך [ראו עפ"ג (ב"ש) 20491-10-16 סקיק נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 1.2.17)] משכך אני קובעת כי רשלנות הנאשם הינה בטווח שבין רשלנות בינונית לגבוהה.

איני מקבלת את עמדת ב"כ הנאשם כי אין להתחשב בעדות משפחתו של הנאשם לעניין העונש.

<#9#> גזר דין הנאשם הורשע על פי הודאתו בגרימת תאונת דרכים עקב אי ציות לרמזור אדום, נהיגה רשלנית וגרימת חבלה לגוף ונזק לרכוש.

נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובעיקר סכנת הנאשם לפיטורין ממקום עבודתו, אך יחד עם זאת אני סבורה כי שקולי פרנסה, כאשר לא מדובר בפיטורין אלא בחשש מפני פיטורין, ביהמ"ש לא צריך לחרוג מפסילת החובה וכך גם קובעת הפסיקה.

לאחר שנתתי דעתי לכל הטיעונים, מהות העבירה, תוצאות התאונה, עברו של הנאשם נסיבותיו האישיות, הודאתו המיידית ולקיחת האחריות על התאונה ויתר הנסיבות, אני גוזרת את דינו של הנאשם כדלקמן: אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,500 ₪.

...

<#7#> הכרעת דין אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שלפי כתב האישום.

נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובעיקר סכנת הנאשם לפיטורין ממקום עבודתו, אך יחד עם זאת אני סבורה כי שיקולי פרנסה, כאשר לא מדובר בפיטורין אלא בחשש מפני פיטורין, ביהמ"ש לא צריך לחרוג מפסילת החובה וכך גם קובעת הפסיקה.

לאחר שנתתי דעתי לכל הטיעונים, מהות העבירה, תוצאות התאונה, עברו של הנאשם נסיבותיו האישיות, הודאתו המיידית ולקיחת האחריות על התאונה ויתר הנסיבות, אני גוזרת את דינו של הנאשם כדלקמן: אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,500 ₪.

עסקינן בתביעה כספית על סך 20,235 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע וחברת הביטוח שביטחה את השמוש ברכבו בעקבות תאונת דרכים מיום 21.6.09 שאירעה בצומת הכניסה לכפר מכר בכביש 85.

משעסקינן בגירסה מול גרסה, לא ניתן במצב הדברים שתואר להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, שכן בהיעדר היתרשמות בלתי אמצעית, מדובר למעשה בשתי גרסאות סותרות שוות במשקלן וכאשר אין בדו"ח הבוחן או במימצאי התאונה כדי לתמוך בגירסה אחת או לסתור את האחרת, בשים לב לעובדה שהממצאים וקביעת הבוחן (לפיה הגורם לתאונה הנו "עקב אי ציות לרמזור אדום" ומבלי לקבוע מי לא ציית) מתיישבים עם כל אחת מהגרסות.

בהודעתו במישטרה (מיום 24.6.09) נישאל הנתבע, האם היה חץ ברמזור בכיוון נסיעתו, ועל כך ענה: "אני חושב שיש חץ שאומר שמאלה". השוטר ממשיך ושואל, "אם כן מדוע נסעת ישר"? ותשובתו של הנתבע מדברת בעד עצמה, בבחינת זילות דיני התעבורה, וכהאי לישנא: "שם יש כניסה לשדות כולם עוברים שם ואני עובר שם כל יום כמה פעמים". בדברים אלה מעיד הנתבע על עצמו כמי שחוקי התנועה אינם נר לרגליו ושככל הנראה מדובר בהמלצה בלבד בשבילו, הא ותו לא. מכל מקום, משעסקינן בקביעת אחריות בנזיקין (ולא בדרוג חומרת העבירה של אי ציות לתמרור מבחינת דיני התעבורה), שוכנעתי לקבוע כי על הנתבע, שניכנס לצומת שלא על פי כיוון הנסיעה המותר ובכך חסם את דרכו של התובע, מוטלת האחריות לקרות התאונה.

...

התובע טוען, כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע, ומשכך עותר לפיצוי בגין נזקיו כפי שהוערכו ע"י שמאי מטעמו, לרבות ירידת ערך ושכ"ט השמאי, וכן לשיפוי בגין "הפסדי ימי עבודה והוצאות". בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את טענות התובע ועתרו לדחיית התביעה, שכן לדידם האחריות לתאונה רובצת לפתחו של התובע שחצה את הצומת באור אדום, או לכל הפחות נכנס לצומת לא פנוי, תוך שפגע ברכב הנתבע שכבר היה בצומת "ואף כמעט סיים לחצות אותו". לסיכומי טענותיהם צירפו הנתבעים אסופה נכבדה של פסקי דין התומכים לדידם בטענתם שיש לדחות את התביעה.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפניי, לרבות בהודעות שמסרו הנהגים במשטרה, בדו"ח הבוחן, בסקיצה, בתמונות ובחוות דעת השמאי, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתבי הטענות, בישיבות בפניי ובסיכומים בכתב, מצאתי שיש לקבל את התביעה בחלקה הארי ותוך ניכוי אשם תורם בגין תרומת התובע לאירוע התאונה.

בהודעתו במשטרה (מיום 24.6.09) נשאל הנתבע, האם היה חץ ברמזור בכיוון נסיעתו, ועל כך ענה: "אני חושב שיש חץ שאומר שמאלה". השוטר ממשיך ושואל, "אם כן מדוע נסעת ישר"? ותשובתו של הנתבע מדברת בעד עצמה, בבחינת זילות דיני התעבורה, וכהאי לישנא: "שם יש כניסה לשדות כולם עוברים שם ואני עובר שם כל יום כמה פעמים". בדברים אלה מעיד הנתבע על עצמו כמי שחוקי התנועה אינם נר לרגליו ושככל הנראה מדובר בהמלצה בלבד בשבילו, הא ותו לא. מכל מקום, משעסקינן בקביעת אחריות בנזיקין (ולא בדירוג חומרת העבירה של אי ציות לתמרור מבחינת דיני התעבורה), שוכנעתי לקבוע כי על הנתבע, שנכנס לצומת שלא על פי כיוון הנסיעה המותר ובכך חסם את דרכו של התובע, מוטלת האחריות לקרות התאונה.

סוף דבר השורה התחתונה היא, שלאחר ניכוי אשם תורם, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 13,788 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום אירוע התאונה (21.6.09) ועד ליום הגשת התביעה (5.3.12).