קביעת אחריות בנפילה ברחוב בין עירייה לקבלן

אחריותה של רשות מוניציפאלית על תקינות הרחובות והמדרכות שבתחומה המוניציפלי מוסדרת בהוראות פקודת העיריות [נוסח חדש] - ראו סעיף 235: סעיפים קטנים 2, 3 ו-5; בסעיף קטן (3) נקבע כי הערייה "תימנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". הערייה, אם כן, אחראית לבטיחות העוברים והשבים שבתחום שיפוטה, ולכן חבה היא בחובת הזהירות המושגית [ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)].

בכל אופן, ההודעה לצד שלישי הוגשה בחוסר תום לב. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנידון, ממכלול התמונה המצטיירת בהליך, עולה כי הצד השלישי שלא היה שבע רצון מעצם ביצוע העבודות ליד דירתו שכן לטענתו הערייה פלשה לרכוש הפרטי שלו, ביצע עבודות בעצמו ללא היתר כדין (בין היתר: חפירה והכנה ליציקת בטון כמופיע בתמונות, ועוד - ראו גם תצהיר ועדות הפקח) והדבר הביא לעיכוב ושיבוש המשך העבודות של הקבלן ברחוב.

אין לי קשר לסבג, ההורים שלה גרים בסוף הרחוב ואני בהתחלה, היא לא גרה שם בכלל" (ההדגשות אינן במקור) על כן, לטעמי, קיים קשר סיבתי הדוק בין היתנהגות הצד השלישי (שכללה ביצוע עבודות בניה והתנגדות אקטיבית לעבודות הקבלן) לבין הפסקת העבודות ברחוב, דבר שהביא להרעת מצבו הטופוגרפי והעלה את רמת המסוכנות מהשמוש בו. בנידון דנן, מקובלת עליי טענת הנתבעים לפיה, למעשה, כל קטע הרחוב אשר סביב למקום הנפילה של התובע, לא פותח ולא בוצע, בשל היתנגדותו של הצד השלישי לבצוע העבודות.

בשולי פרק זה אעיר כי ניטשת מחלוקת בין הצד השלישי לבין הערייה ביחס ליומני העבודה של הקבלן ומשמעות אי-הצגתם.

...

אין לי קשר לסבג, ההורים שלה גרים בסוף הרחוב ואני בהתחלה, היא לא גרה שם בכלל" (ההדגשות אינן במקור) על כן, לטעמי, קיים קשר סיבתי הדוק בין התנהגות הצד השלישי (שכללה ביצוע עבודות בניה והתנגדות אקטיבית לעבודות הקבלן) לבין הפסקת העבודות ברחוב, דבר שהביא להרעת מצבו הטופוגרפי והעלה את רמת המסוכנות מהשימוש בו. בנדון דנן, מקובלת עליי טענת הנתבעים לפיה, למעשה, כל קטע הרחוב אשר סביב למקום הנפילה של התובע, לא פותח ולא בוצע, בשל התנגדותו של הצד השלישי לביצוע העבודות.

בשים לב לגילו של התובע במועד התרחשות התאונה, משנראה כי מצבו הרעוע של הרחוב המשובש נשאר כפי שהוא במשך תקופה ארוכה חרף העובדה שהסיכונים הנשקפים ממנו לעוברים ושבים היו נגלים לעיני העירייה והצד השלישי - לא מצאתי בנסיבות אלו להיעתר לבקשת הנתבעים להטיל אשם תורם בשיעור כלשהו על התובע.

סיכום לאור האמור, התביעה מתקבלת וכך גם ההודעה לצד שלישי, באופן חלקי כל אחת, כמפורט לעיל.

רקע התובע ילידת 1959 טוענת בכתב התביעה כי ביום 25/5/2012 בשעה 11:00 עת הלכה ברחוב בן עמי בעכו – הנמצא בשטחה של הנתבעת מס' 1 (להלן: העיריה ) - נתקלה במפגע ומעדה.

אינני מצפה שבתעודה רפואית תרשם גרסה מלאה לצורך קביעת אחריות ולכן אם לא נרשם שהפגיעה הייתה בשל מפגע הדבר אינו גורע ממהימנות התובעת כפי שהעיריה סבורה.

חלוקת האחריות הנזיקי בעיניין חלוקת האחריות אני רואה בקבלן כמזיק עקרי שכן הוא יצר את המפגעים מהם נפלה התובעת והוא היה המזיק שיכל לנקוט אמצעים סבירים להסרת מכשולים.

חלוקה חוזית בין העיריה לקבלן נכרת הסכם.

לתוצאה זו נמצא עגון לשוני בסעיף 47.4 להסכם בו נאמר שאחריות הקבלן היא רק בגין נזק שהקבלן אחראי לו. לאור זאת לא מצאתי מקום לחייב את הקבלן מעבר ל- 85ֵ% ולפטור קליל את העיריה מכוח ההסכם.

...

לכן אני דוחה את הטענה לפיצוי בגין פגיעה בצבירה.

לסיכום יש לפסוק לתובעת את הסכומים כדלקמן: כאב וסבל 20,000 ₪ עזרה והוצאות 8,000 ₪ סה"כ 28,800 ₪ לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 15% התובעת זכאית לסך של 24,480 ₪.

התוצאה אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 24,480 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 17.5% בתוספת מע"מ. כן אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 705 ₪.

בכתב ההגנה מטעם הקבלן, נטען על ידו כי הוא פעל בהתאם להסכם שבינו לבין הערייה, כי ניקה את הרחוב המדובר בהתאם להתחייבותו וכי החבות בה הוא חב כלפי הערייה, על פי הוראת סעיף 16 להסכם ביניהם, הנה פועל יוצא של מעשה או מחדל שלו בלבד.

משהעצים הללו הם באחריות העיריה, משהפרי שנשר מהעצים גרם להחלקה ומשהעירייה לא הוכיחה כי פעלה בהקשר זה על פי חובתה, הרי שאני קובעת כי הערייה אחראית לנזקים שנגרמו לתובע, ככל שאלו יוכחו.

...

לאור המפורט לעיל, אני מורה על דחיית ההודעה לצד ג' כנגד הקבלן.

כמו כן העיד נציג העירייה, ואני מקבלת עדותו זו, כי מבוצע גיזום פעמיים בשנה.

סיכום אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 121,817 ש"ח, בתוספת שכר טרחת עורך דין בסכום של 14,253 ש"ח והוצאות ואגרת משפט בסכום של 6,000 ש"ח. אני מורה על דחיית ההודעה לצד ג'.

תמצית טענות הצדדים ביום 15.04.18 נפל התובע לטענתו, עת צעד על המדרכה ברחוב אבן עזרא בבאר שבע בין כניסות 87 ל- 85.

ראה בעיניין זה למשל, ת"א (שלום קריות) 6933-06-14 טאהר זהרה נ' עריית עכו (נבו 26.05.2015) שם נקבע בין היתר: "17. שנית, אף אם העבירה הערייה את אחריותה זו לתאגיד המים, הרי על פי החוק עליה למנות ממונה מטעמה (סעיף 1(ב) ו- 110 לחוק), אשר עליו לעקוב, בין היתר, אחר פעילות התאגיד (סעיף 111(5) לחוק). ועל כן נראה כי בכל מקרה לא יכולה הערייה להתפרק מחובתה כמפקחת על פעילות התאגיד, בדומה לאחריותו של קבלן ראשי (לשיקולים אלו ראו: ברע (ב"ש) 596/09 עריית באר-שבע נ' אלעד שחר (19.8.2009)). על הערייה לוודא איפוא כי התאגיד מקיים חובותיו כראוי, כי הוא עומד בהוראות ההסכם, כי הוא מתחזק את המערכת כראוי ובמקרה דנן, לא הובאה בפניי כל ראיה לגבי מהות מעשי הערייה ולא הוכחה בפניי כי הערייה פעלה על מנת לוודא, כי התאגיד מקיים את חובותיו לתחזוקת מכסי הביוב בשטח הערייה.

כלום יעלה על הדעת, כי אם יישפך שמן או חומר מחליק על מכסי ביוב תטען הערייה כי אינה אחראית לניקיון החומר המחליק? קבלת עמדת הערייה לגבי פטור מלא מחובתה לפגמים ומפגעים במכסי שוחות הביוב תביא לתוצאה אבסורדית והיא מזקיקה את האזרחי הפשוט לתור אחרי מערכת הסכמים בין הערייה לבין התאגיד, כאשר מדובר בהליכה על כביש ברשות הרבים שאמורה להיות בטוחה.

...

אינני מקבלת אף את טענת העירייה כי האחריות לתחזוקה או לכל הפחות לפיקוח על התחזוקה אינה מוטלת עליה, או כי היא אף איננה מוסמכת לתחזק את המעבר בו מעד התובע.

על כן אני סבורה כי יש לייחס לתובע אשם תורם של 20%.

סוף דבר העירייה תשלם אם כן לתובע, 5,000 ₪ וכן תישא בהוצאות התובע בסכום של 500 ₪.

היה ואקבל את גרסת התובעת לנסיבות היתרחשות התאונה, ואף אמצא אחריות בגין כך לנתבעת, שכן התרשלה כלפי התובעת, אזי יהיה מקום לידון בטענת הנתבעת, ולפיה יש מקום לקבוע לתובעת אשם תורם להתרחשות הנפילה.

מר ביבס, העד מטעם הנתבעת, שבתקופה הרלוואנטית עבד כמפקח על עבודות קבלנים באגף שפ"ע בעריית אשקלון, העיד בתצהיר עדותו הראשית (ראו בסעיף 12), כי "במקום התאונה ישנה תאורת רחוב מצויינת וכן תאורה של המלון, המאירה את המדרכה ואיזור התמרור." אלא שמר ביבס, אשר יכול היה לתמוך את תצהירו בתעוד חזותי, לא עשה זאת.

...

"כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית לעניין קביעת שיעור נזקיו של הנפגע לפי חוק הפיצויים, שומע השופט הדן במשפט ראיות לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על-פי המכלול ועל-פי מיגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית של אותו נפגע. אכן, הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על-ידי המומחים הרפואיים, היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית, אך אין היא ייחודית, והשוני בדרגות הנכות למיניהן יכול, כאמור, שיהיה רב" (ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 703, 705 (1986); ראו גם ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' נ' אבני ([פורסם בנבו], 4.7.05) פסקה 10; דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 246 – 251 (מהדורה חמישית, 2003)).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 76,000 ₪.