קביעת אחוז נכות לאחר גיל פרישה

המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר עמוס שינדלר, קבע את נכותו של התובע בשיעור 19.25% בשל הפגיעה בכף רגל שמאל והשפעתה על כושר תיפקודו, בחלוקה באופן הבא: 15% לפי סעיף 47 (4) (ב'-ג') לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן:- "התקנות") בגין פציעות של כף הרגל, המגבילות באופן בינוני עד קשה את כושר התנועה ו- 5% לפי סעיף 50 (2) לתקנות בגין HAIIUX VAIGUS חד צדדית, קשה.

איני מיתעלמת מכך שהתובע הנו אדם מבוגר, מטבע הדברים, עם התבגרותו של אדם, הוא עובד פחות, גם אם הוא מוסיף לעבוד לאחר גיל פרישה, אלא שבמקרה דנן, כאמור, לא הובאה ראיה לכך שגורם נוסף הביא את התובע להפחתת הקף העבודה.

...

התובע ציין, כי אושפז למשך יומיים, אך אישר, כי בנוגע ליומיים אלו, בסופו של דבר השתחרר, כי לא בוצע בו ניתוח.

סוף דבר: סך הכל אני פוסקת לתובע פיצוי בשיעור של 177,030 ₪.

הועדה ציינה כי בתאריך 4.1.21 נקבעו למערערת אחוזי נכות נוספים בגין כאבי צואר (10%) ובעיות לבביות עם הפרעות נשימה (5%) ואולם, מאחר שתחולתם היא מיום 1.8.20, לאחר גיל פרישה, הם אינם נכללים בתקופה הנדונה.

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל מהטעמים שאפרט להלן.

אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה היה על הוועדה להתייחס לשיעור הנכות המעודכן (79%) שכן, בהתאם לדין, מבוטח שנקבעה לו דרגת נכות רפואית ודרגת אי כושר שמזכה בקצבה יקבל אותה עד לגיל פרישה בלבד ולפיכך ברי כי ככל שתחולת הנכות היא ממועד שלאחר הגיעה לגיל פרישה, אין לקחת נכויות אלו בחשבון לצורך קבלת קצבה כעקרת בית.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים (אי כושר) באותו הרכב על מנת שתשקול בשנית עמדתה ביחס לדרגת אי הכושר של המערערת בשים לב לתיעוד הרפואי ממרפאת בריאות הנפש מיום 26.11.19, 12.12.19 ו- 12.3.20.

ביום 17.11.21 היתכנסה הועדה שנית ללא נוכחות וסיכמה כך: "לא הובאה הוכחה כי פוטר עקב מוגבלותו. יתירה מזאת כי הנ"ל עבד כ-5 שנים אחרי התאונה האחרונה עם כל הנכויות וכן יש השפעה לגילו (עבד שנתיים אחרי גיל פרישה) . מעיון במסמך שהוצג בפני הועדה כי התובע היה מעונין בעבודה בחצי משרה. מכאן ניתן להבין כי הוא היה מסוגל לעבודתו". על החלטה זו נסב העירעור.

סעיף 121 לחוק קובע כך: "על אף הוראות סעיף 120, רשאי השר לקבוע, באשור ועדת עבודה והרווחה, נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה', אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר הישתכרותו של נכה העבודה". הוראת תקנה 12 לתקנות שהותקנה מכוח ההסמכה האמורה קובעת בזו הלשון: "הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת נכות מעבודה של נכה עבודה, לפי סעיף 121 לחוק, הן אלה:

...

לאחר שעיינתי במסמכים ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי דין הערעור להתקבל.

עם זאת, לגופו של עניין, ועל מנת שבפני הוועדה תונח התשתית העובדתית המלאה, ומשעה שהגעתי למסקנה שיש להשיב את המקרה לוועדה, על המערער להציג לוועדה את פרוטוקול השימוע.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב על מנת לשקול מחדש קביעתה בעניין צירוף נכויות.

לטענת המוסד, המבקש לא הציג כל תימוכין לטענתו בדבר פגם בהרכב הועדה בשל העדר מומחה בתחום ספציפי, בהקש מהליך קביעת דרגת נכות.

לכך נוסיף כי את הזכאות לגימלת השירותים המיוחדים ניתן לתבוע החל מגיל 18 ועד שישה חודשים לאחר גיל פרישה, בכפוף לתנאים הקבועים בדין (וראו: סעיף 206(ד) לחוק הביטוח הלאומי), ואין הכרח כי הרופא הרלוואנטי עבור כל אחד מהמבוטחים יהיה דוקא מומחה לגריאטריה, אף אם המבקש סבור כי מדובר במומחה רלוואנטי במקרה שלו.

...

ביחס לתפקודו של המבקש, ציין בא-כוחו כי "התפקוד לא אפשרי, עזרה בהלבשה, עזרה ברחצה, קושי ללכת כי נופל. מספר אירועי נפילה. אשתו משגיחה עליו בהליכה אחרת נופל. עזרה תמידית באכילה וברחצה, יושב כל היום על כורסה, לא מסוגל לקחת תרופות, נמצא בטיטול ולא שולט על סוגרים". בא-כוחו של המבקש טען כי למבקש דרושה השגחה במשך 24 שעות ביממה ושאשתו של המבקש צריכה להיות עמו כל הזמן, מכיוון שהמבקש "לא מתנייד בכלל, לא מצליח להתרומם להליכון, עזרה בקימה". אשתו של המבקש הוסיפה את הדברים הבאים: "אני מלבישה אותו. הוא נמצא בטיטול לא שולט בכלל על השתן וצואה, ויושב על כסא רחצה ואני רוחצת אותו. אוכל מוכן לאכילה, מפיל ומרייר המון. אוכל סנדוויץ', נחנק מכריך, שותה עם קשית. לא מפעיל מכשירים. אני דואגת שישתה תרופות... הוא בוהה בטלוויזיה...". ממצאי הבדיקה הרפואית תוארו בפרוטוקול כך: "יש מחלה לבבית וליקויים אורטופדיים, עבר דום לב". הוועדה בחנה את רמת התלות של המבקש בזולת בפעולות היום-יום (מבחן ADL) והגיעה למסקנה כי הניקוד הכולל של מבחן ה-ADL בעניינו של המבקש הוא 40 נקודות, לפי הפירוט הבא: ניידות בתוך הבית: "נכנס לחדר ועדה ישוב על כסא גלגלים. בתוך ביתו נייד בעזרת הליכון ותמיכת אשתו". נקבע כי המבקש "זקוק לסיוע במידה רבה" בתחום זה (8 נקודות).

לבסוף החליטה הוועדה לדחות את הערר: "הנכה נמצא תלוי בזולת בעזרה רבה בכל הפעולות ברוב שעות היממה. הערעור נדחה". על החלטת הוועדה הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי, במסגרתו טען כי הוועדה הותירה את שיעור גמלת השירותים המיוחדים ללא שינוי, וזאת למרות שמצבו הפיזי, הקוגניטיבי והנפשי של המבקש הוחמר עקב נפילתו בחודש יולי 2021 והניתוח שעבר כתוצאה ממנה.

לנוכח כלל האמור, אנו קובעים כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה בהרכבה מיום 13.2.22 על מנת שתשוב ותבחן את החלטתה תוך התייחסות לחוות הדעת מטעם המבקש (חוות דעת ד"ר יואל אייזנברג מיום 9.1.22) כמכלול, ותוך לקיחה בחשבון (בין היתר) את צירוף מגבלותיו הפיזיות של המבקש עם מצבו הקוגניטיבי, כמתואר בחוות הדעת.

אנו סבורים כי בכך ניתן מענה גם לטענות המבקש בנוגע להיקף הנמקת החלטת הוועדה.

סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 40 לעיל.

בתקופה בה נקבעו לתובע נכויות זמניות הוא הוכר כנכה נזקק מכוח תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1956 (להלן – התקנות) וזאת לתקופות שלהלן: ועדת רשות לענין תקנה 18 א (להלן –ועדת רשות) מיום 22.5.14 ומיום 11.6.14 הכירו בתובע כנכה נזקק לתקופה שבין 1.11.13 ל- 30.6.14; ועדת רשות מיום 21.10.15 הכירה בתובע כנכה נזקק לתקופה שבין 1.7.14 ל 31.7.15.

הועדה קבעה כי אין להכיר בתובע כנכה נזקק בתקופה 31.7.16-30.4.19 מאחר ולמבוטח סיכוי סביר לעבודה כלשהיא בתקופה זו. טיעוני התובע ובא כוחו הועלו בפני הועדה וצויינו בפרוטוקול, כדלקמן: "זו הפעם החמישית שאנו מתכנסים לאחר פסק דין רביעי. בית הדין אומר חברים אני לא סתם מחזיר את הדיון אליכם. נקבעה נכות זמנית לתקופה מסויימת. החלק הראשון של התקופה אושר ונפסק בהגיעו לגיל 67 שנים. בית הדין אפילו בהסכמות של ביטוח לאומי בדיון קובע כי אין רלוואנטיות לגיל פרישה כאשר דנים בנכה נזקק וכמו שהיה מצבו יום ערב גיל 67 כך היה מצבו יום לאחר גיל 67 מבחינת הזכאות לנכה נזקק. התובע הסביר ואני גם מגיש תצהיר על מסמכיו כפי שהוגש לבית הדין, כי הוא היה לא כעובד רגיל שפורש בגיל 67 אלא כאדם מאוד מיוחד עם רישיון הסמיכה מאוד מיוחדים מספר 0005 במדינת ישראל. בעל הסמיכה מיוחדת לריתוכים גדולים ומסוכנים ולכן אלולא התאונה הוא היה יום לאחר גיל 67 מישתלב כעצמאי בחשבונית במתן שירותי פקוח בשטח באתרים על עבודות ריתוך מורכבות עבור חברות רבות במשק שמשוועות לכאלה אנשים.

...

לטעמנו אין בקביעתנו זו כדי לעמוד בניגוד להלכה הפסוקה האמורה, אלא שהיא מתחייבת מהנסיבות הספציפיות של הענין.

יחד עם זאת, אין אנו קובעים מסמרות בטענה זו, משאלה אינן נדרשות, לאור המסקנה אליה הגענו.

מהטעמים המפורטים לעיל – התביעה מתקבלת.