קביעה כי הוראת במותו של בעל מניה תחדל מנייתו להתקיים

טענות התובעת בכתב התביעה נטען, כי הנתבע פעל שלא כדין כלפי החברה ו/או כלפי מנהלה יצחק, וכך הפר את הוראות ההסכם שנחתם.

כמו כן, העידו אלון סברי -בנו של יצחק, ואיתי גבריאל – בנו של סוכן הביטוח שהלך לעולמו.

שני האחים, יצחק והנתבע, עבדו יחד במסגרת אותה חברה - התובעת, בה יצחק היה בעלים של 80% מהמניות ואילו הנתבע היה בעלים של 20% מהמניות.

ההיתקשרות החלה ביום 1.4.97 ונפסקה ביום 31.5.14, שאז הנתבע עזב את החברה, בכך שחדל להיות עובד שלה וחדל להחזיק במניותיה, ויצחק נותר בעל מניות יחיד ועובד של החברה.

לבסוף היתקיימה שיחת השימוע, בה שני הצדדים היו מיוצגים ע"י עורכי דין, והוחלט כי הנתבע ימכור את מניותיו בחברה ליצחק ויחדל להיות עובד של החברה.

לפיכך, הנתבע לא הטעיה את החברה, לא הפר את ההסכם, ולא פעל בחוסר תום לב, אלא דוקא החברה ויצחק הם אלה שהפרו את ההסכם ופעלו בחוסר תום לב. לפיכך, אין גם מקום לקבוע כי יצחק גרם לנזקים כאלה או אחרים לחברה, ודוקא יש לקבוע שהחברה היא זו שגרמה לנזקים ליצחק בכך שאילצה אותו לפתוח תיקי הוצל"פ בגין ההמחאות שביטלה, ולהוציא הוצאות ניכרות לשם כך. מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את תביעת החברה כנגד הנתבע במסגרת תיק סע"ש 22755-12-14.

...

אחרית דבר מכל האמור לעיל עולה, כי אנו מקבלים את גירסת הנתבע, ודוחים את גירסת התובעת.

לאור זאת, אנו קובעים כי יצחק ידע אודות הכספים שנצברו בקופות לטובת הנתבע, וכי יצחק הוא זה שהפר את ההסכם שנחתם, ואף פעל בחוסר תום לב בעת שביטל המחאות ביודעו שאין לכך הצדקה, וביודעו גם שסכום ההמחאות שביטל גבוה בהרבה מהסכום שהחברה הפרישה לביטוח המנהלים של הנתבע.

לפיכך, הנתבע לא הטעה את החברה, לא הפר את ההסכם, ולא פעל בחוסר תום לב, אלא דווקא החברה ויצחק הם אלה שהפרו את ההסכם ופעלו בחוסר תום לב. לפיכך, אין גם מקום לקבוע כי יצחק גרם לנזקים כאלה או אחרים לחברה, ודווקא יש לקבוע שהחברה היא זו שגרמה לנזקים ליצחק בכך שאילצה אותו לפתוח תיקי הוצל"פ בגין ההמחאות שביטלה, ולהוציא הוצאות ניכרות לשם כך. מכל האמור לעיל עולה, כי יש לדחות את תביעת החברה כנגד הנתבע במסגרת תיק סע"ש 22755-12-14.

הראשון, מר אלי לביא, הוא התובע (להלן: "אלי"); השני, מר ברוך אנגלנדר, הוא הנתבע 1 (להלן: "ברוך"); השלישי, מר אדם שיינר, הוא הנתבע 2 (להלן: "אדם"); והרביעי, בעלה המנוח של עדנה הבר, היא הנתבעת 3 (להלן: "עדנה"), אשר הלך לעולמו בשנת 2001.

באותו יום, היתקיימה אסיפה של בעלי המניות בחברת המבנה, בה הוחלט ברוב קולות (אדם, ברוך ועדנה) על הדחתו של אלי כמנכ"ל החברה ומינויו של יוסף תחתיו, וכן על הפחתה במשכורת של אלי, והשוואתה למשכורת של אדם וברוך, וזאת רטרואקטיבית מיום 27.8.2013 (מועד הדחתו של אלי מתפקיד מנכ"ל המוסך).

אשר על כן, הוכח כי היתנהלות אלי בקבלת שכר בנוסף על תקבולי המילואים היתה פסולה ובלתי תקינה, טענתו לכך שהדבר נעשה בהסכמה לא הוכחה וסתרה עדות מהימנה של יתר בעלי המניות, ועל כן אני קובעת כי לא הוכחה ידיעה או הסכמה בין הצדדים בדבר תגמולי מילואים וכי אלי נהנה מתקבולי שכר כפולים ללא הרשאה, אשר עליו להשיב לחברות.

בגדר הוראה זו, נפסק כי "יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקפוח וכי התשובה לשאלה זו היא תלוית נסיבות ועשויה להשתנות ממקרה למקרה בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין" (ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' חביב, פסקה 8 (פורסם בנבו 28.2.2016); להלן: "עניין פרט תעשיות מתכת").

לטענת אלי, דמי שכירות אלו התחלקו שווה בשווה בין בעלי המניות עד סמוך למועד הגשת התביעה, אז חדלו הנתבעים מלהעביר לאלי את חלקו בתשלום דמי השכירות.

...

סוף דבר התביעה הכספית שכנגד שהוגשה על ידי החברות מתקבלת באופן חלקי, כפי שפורט בפסקה 167 לפסק הדין.

החיובים שנקבעו יישאו ריבית והצמדה לפי חוק, וישולמו בתוך 60 ימים מיום מתן פסק דין זה. יתר טענות החברות בתביעה שכנגד – נדחות.

התביעה העיקרית להסרת קיפוח המיעוט נדחית, למעט בכל הקשור לתשלום המשכנתא, כמפורט בפסקה 184 לעיל.

מלי בן שושן ב"כ התובעת: עו"ד דוד ששון ב"כ הנתבעת 2: עו"ד יוסי רוזנשטיין פסק דין (בעיניינה של הנתבעת 2) שאלת חיובה האישי של מי שנרשמה כ"אשת קש" בתורת בעלת המניות בחברה שחדלה לפעול בנתיים, והותירה חובות ארנונה ניכרים.

כהן נפטר בטרם עת, והאישומים נגדו לא נתבררו.

כלפי בן שושן טענה הערייה: הרמת מסך כללית, מכוח הוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; וסטאטוטורית, משילוב הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

התנאים להרמת מסך בחוק ההסדרים בשילוב עם פקודת מס הכנסה הם ששה, ואין חולק (כפי שהוא המצב ברוב התיקים מסוג זה) שחמשה התנאים הראשונים מתקיימים: חיוב בגין נכס שאינו למגורים, חוב ארנונה סופי, כזה שלא נפרע, חברה שהפסיקה את פעילותה, והנתבע הוא בעל השליטה בה. התנאי השישי, שתדיר הוא במחלוקת והצדדים כאן מסכימים שניהם (הנתבעת – סעיף 49 לתצהירה) כי הנטל על בעל השליטה להוכיחו, הוא שבעל השליטה לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (עיינו: רע"א 7392/12 רומנו נ' עריית יהוד (25.10.2012)).

אין כל דרך לאמצם כמות שהם, ואין דרך לקבוע על בסיסם שעלה בידי בן שושן להראות שלדרך הנדלן לא היו נכסים, וכי נכסים אלה לא הועברו לבעל השליטה (וכאן, יוער, אפילו היה מוכח כי הנכסים הועברו לבעל השליטה האמתי בחברה לא היה הדבר מסייע לבן שושן, שהרי בעל השליטה האמתי הוא מי שהיה אז בעלה).

האחד, חיובו מחויב המציאות של בעל השליטה המדומה בחברה מותיר את התהייה כיצד ינהג המשפט בבעל השליטה האמתי, המושך בחוטים, ואחריותו לאי-תשלום הארנונה אינה נופלת מזו של בעל המניות הרשום.

...

אולם פרט לכך שממקרא פסק הדין האחרון של בית המשפט לעניינים מינהליים קשה לראות בכך עניין טכני בלבד, ממילא גם כאשר מדובר בבעל דין שלא נקט הליך משפטי כאשר יכול היה לנוקטו, יושתק (השוו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009); ויוער כי לעת ניהול הליכי ההשגה המינהליים, שלא צלחו לבסוף, הייתה זו החברה שנסמכה על פסק הדין האמור וטענה כי בעלת דין "אינה רשאית להעלות בהליך הנדון טענה שיכולה הייתה לטעון בהליך קודם אך לא טענה" – סעיף 30 לסיכום טענותיה בעתירה המינהלית, נספח 9 לתצהיר העירייה).

סוף דבר נכונות אדם להירשם לבקשת אחר כבעל מניות ולהיחזות כבעל שליטה בחברה, שאינה משלמת אז את חובות הארנונה, עלולה להסתיים בנקל בחיובו האישי בחובות אלה.

התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעת והנתבע טוענים בכתב הגנתם כי הסכם השכירות משנת 2004 כלל לא יצא אל הפועל ובמקומו נתקיים הסכם אחר בין חברת "א.א. בלוק השרון בע"מ", בבעלות המנוח (להלן: "החברה"), לבין הנתבעת.

המנוח נפטר מספר ימים לפני שניתן פסק הדין.

הנתבעת חדלה מלשלם דמי שכירות והחלה לשלם דמי שמירה ואיחסון בהתאם להסכם השני.

נקבע כי מיום 01/12/08 יחולו התשלומים האמורים על המשכיר, והנתבעת תהא פטורה מתשלום דמי השכירות על פי "ההסכם המקורי". בסעיף 6 להסכם השני נקבע: "ידוע למשכיר כי פינוי מוחלט של כל המשטחים מן המושכר עלול לארוך זמן מעבר ליום 30.11.08. המשכיר מאשר כי אין לו היתנגדות שהשוכר ימשיך לפנות את שארית המשטחים שלא יעלה בידו לפנות מן המושכר גם במשך תקופה סבירה מסויימת לאחר יום 30.11.08, ובילבד שאם יבקש המשכיר להשכיר את המושכר ושארית המשטחים תפריע לו, יהיה השוכר חייב לפנותם מן המושכר בהודעה מוקדמת של ארבעה ימים, ואם לא יעלה בידיו לעשות כן יהיה המשכיר רשאי לפנות את המשטחים ע"ח השוכר". בסעיף 8 נקבע כי: "כל עוד לא סולקו המשטחים מן המושכר יהיה השוכר רשאי, ולדרישת המשכיר גם חייב, להעמיד שומר אשר עיקר תפקידו יהיה למנוע בזה ושריפות. קיום שיירי משטחים במושכר לא ייחשבו כהחזקת המושכר ע"י המושכר" (כך במקור – ג.א.ש.).

סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, מאפשר לבית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה "אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה" באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, בשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

העובדה כי בעלי הענין בנתבעת הנם בני מישפחה, יכולה לשמש שיקול נוסף להרמת מסך ההיתאגדות, אך אין בה בלבד, בעומדה בפני עצמה ובמובחן מהנסיבות האחרות, כדי להוביל למסקנה כי יש להורות על הרמת מסך ההיתאגדות במקרה זה. אין בעצם בקשת הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן כנגדה בהיעדר הגנה לפינוי הנכס, שעה שבפיה טענות שלשיטתה מקימות לה הגנה מפני התביעה, כדי להוביל לקביעה כי נעשה שימוש שלא כדין באישיות המשפטית.

...

התביעה לענין זה נדחית.

אף הסכום הנתבע בגין מרכיב זה הושתת על הערכה בלבד מטעם בתה של התובעת, בלא תימוכין בחוות דעת ועל כן התביעה לענין זה נדחית.

זאת ועוד, שווי הציוד והסחורה האמורים הוערך ע"י בתה של התובעת עצמה בסך כ- 500,000 ₪, ללא ראיה מבוססת לסכום זה. לפיכך לא מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום בגין רכיב זה. סיכום: לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 396,543 ₪, בתוספת הוצאות ואגרת המשפט כפי ששולמה, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪.

במסגרת התיקון הוספה לתקנון תקנה 87 שמהוה למעשה תקנון משמעת ונקבע כי יוקם בחברה בית דין משמעתי שיעסוק בעבירות משמעת של בעלי המניות ושל העובדים בשירותם, במסגרת עבודתם בחברה (חלק מנספח ז' לת/14).

בתביעתו זו היתמקד התובע בהחלטות שהתקבלו באספה כללית של בעלי המניות בחברה שהתקיימה ביום 27/8/2018.

עוד הוסכם כי פלג ודרעי יחדלו מניהול מגעים להתקשרות עם חברות אחרות.

עוד אזכיר כבר כעת כי התובע 1, יהודה פלג ז"ל, הלך לעולמו בטרם הסתיימו ההליכים בתיק.

התובעים מבססים את תביעתם על עילת הקפוח של בעלי מניות, המעוגנת בסעיף 191 לחוק החברות, הקובע כדלקמן: (א) היתנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.

...

סוף דבר לאור כל האמור, דינה של התביעה להידחות.

לא שוכנעתי גם כי החברה מתנהלת בדרך שיש בה משום קיפוח אחר של התובעים, בין במסגרת הליכי המשמעת שננקטו כנגדם, הליכי הבחירות או בכל דרך אחרת.

על כן, אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 60,000 ₪.