קבילות פנקסי חשבונות - אי רישום תקבולים בקופה רושמת

כך, המערער לא ניהל מערכת ספרי חשבונות לפי שיטת החשבונאות הכפולה; לא ניהל ספר קופה; לא נרשם אופן התקבולים והתשלומים בספרים; לא ניהל ספר תנועת מלאי; לא ניהל ספר כניסת טובין; לא ניהל שוברי קבלה; לא רשם את פרטי הלקוח בחשבוניות שהוציא, כגון: כתובת, ת.ז. ואופן תשלום; וכן, נמצא כי חלק מקניות הקמח לא נרשמו בספרים בסכומים ניכרים באופן שיטתי ומגמתי לאורך שנים.

עוד הפניתה לעמ"ה 1118/01 מוסא עודה נ' פקיד שומה כפר סבא (מיסים), בה ציין בית המשפט, כי בבואנו להבחין בין סטיות מהותיות מהוראות ניהול פנקסים המצדיקות פסילת ספרים, לבין סטיות בעלות אופי טכני בלבד, יש לשאול, אם על אף הליקוי מושגות שתי מטרות: מערכת חשבונות שתקשה על העלמה, ותעמיד אפשרות למפקח לעמוד על ההכנסה האמתית.

בע"א 5709/95 יעקב בן שלמה נ' מנהל מס ערך מוסף (מיסים) עסק בית המשפט העליון בתוקפה של תקנה 10א לתקנות סדרי הדין בעירעור, לפיה- "בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו או את החלטתו...גם אם ראיה כזו לא היתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי". בית המשפט העליון (מפי כב' ת' אור) קבע- "תקנה 10א הותקנה בסמכות...קביעת השומה על ידי רשות המס היא הליך מינהלי. בהליך זה, לא כפופה הרשות המנהלית לדיני הראיות החלים בבתי המשפט...המבחן המהותי בו צריכות לעמוד הראיות עליהן מתבססת הרשות הוא מבחן הראיה המנהלית. מבחן זה מיתמקד בערך ההוכחתי של הראיה ולא בקבילותה בבית המשפט...בהליך העירעור, בו חלה תקנה 10א, על בית המשפט להכריע בדבר תוקפה של ההחלטה המנהלית של רשות המס...מכך עולה, כי חיוני שבפני בית המשפט הבוחן את ההחלטה המנהלית תעמוד אותה תשתית עובדתית שעמדה בפני רשות המס." (סעיפים 13-17).

...

ברם, בטרם נתקבלה החלטה סופית בהשגה, הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת המשיבה מיום 15.02.2009- ע"ש 246/09 בדר סלאימה נ' מנהל אגף המכס והמע"מ. בתגובתו לערעור זה טען המשיב, כי דין הערעור להידחות מאחר שהמערער הגיש השגה על החלטתו וטרם נסתיימו ההליכים בהשגה.

בא-כוח המערער הטעים כי לאחר שהוצג המכתב מע/1 למשיב, הסכים המשיב לחזור בו מהקנס המקורי שהטיל עליו, דבר שלשיטתו מחזק את טענת המערער בנושא זה. המסקנה העולה מדברים אלו היא לשיטת המערער שהחשבוניות שהוצאו על שמות אחרים ושויכו לכרטסת שלו, אינם קשורים אליו מבחינה עסקית.

גם הטענה לפיה הדיונים בהליכים השומתיים נתקיימו עם מי שאינו מוסמך ועל כן יש לבטל את השומות, דינה להידחות.

לאור האמור, לא התעורר הצורך לדון בה. סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור נדחה על כל חלקיו.

המערער ישלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪.

התקבולים האמורים לא נרשמו על ידי המערער בשוברי קבלה או בסרט קופה רושמת, כפי הנידרש על פי סעיף 2(ג) לתוספת י"א להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג – 1973 (להלן – הוראות ניהול ספרים) החלות עליו.

על כן, ומשלא הוצגה "סיבה מספקת" לאי הרישום של התקבולים בספרים שנקבעו בדין שעליו לנהל לצורך רישום תקבולים - הרי שפנקסי החשבונות של המערער אינם קבילים.

...

דווקא מצב דברים בו באופן שיטתי, על פני תקופה לא מבוטלת, נעשה רישום התקבולים על גבי דפי נייר – מתחזקת עוד יותר המסקנה כי עסקינן ברישום לקוי, שלא על פי הדין, ולא ברישום חלופי.

יתר על כן, הנחת המוצא של המערער כי המשיב הסכים כי התקבולים שנרשמו בדפי הנייר הינם מלוא התקבולים – אף היא אינה מבוססת, מאחר ועמדת המשיב – המקובלת עלי בנסיבות העניין - היא כי לא יכול היה במצב הדברים העובדתי של רישום כאמור בדפי נייר – לבצע ביקורת ראויה של הכנסות המערער.

סןף דבר: הערעור נדחה ברובו.

סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע, כך: "נישום הרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תעוד אחר שהוא חייב לנהל על פי הוראות הנציב מכח סעיף 130 ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרושמו על פי אותן הוראות, יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום..". הוראה זו מניחה הנחה, כי אי רישום תקבול שחייבים לרושמו הופך את הפנקסים לבלתי קבילים, אלא אם הובאו ראיות משכנעות לקיומה של "סיבה מספקת" לאי הרישום.

בנוסף, כאשר התבקש המערער לרשום את תגובתו על גבי ההודעה, לא ציין כי השטר נותר על הדלפק, מה שמטיל ספק בדבריו לעניין זה. סעיף 17(א) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג – 1973 קובע, כי רישום התקבול יעשה בסמוך לקבלתו.

...

לאור האמור, אני קובעת כי לא נפל כל פגם בהליך קניית הביקורת.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪.

וסעיף 145ב(א)(1) לפקודה קובע כך: נישום הרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תיעוד אחר שהוא חייב לנהל על פי הוראות המנהל מכוח סעיף 130, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרשמו על פי אותן הוראות, יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום; [.

וכפי שהגדיר זאת אמנון רפאל בספרו מס הכנסה (2005) (להלן: מס הכנסה): "חובת ההוכחה כי לנישום אכן היה תקבול עסקי, שהיה חייב ברישומו, ואשר לא נרשם כדרישת הוראות ניהול ספרים – מוטלת כל כולה על כתפי פקיד השומה. הן עובדת קיומו של תקבול והן אי רשומו של התקבול כנדרש ייבחנו בראש ובראשונה לאור ההגדרות שבהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973." (שם, בעמ' 56).

...

מסקנה זאת מתגבשת אף בהתבסס על חלוקת הנטלים במשפט האזרחי על פי הכלל הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", החל גם בדיני המס (ע"א 9792/02 מוחמד נ' מס הכנסה - טבריה (13.9.2005) (להלן: עניין מוחמד)).

לסיכום אפוא, נקודת המוצא היא כי נטל השכנוע מוטל על הנישום.

העובדה שההליך הסתיים בפשרה, או שלא נפסקו ממצאים כלשהם ביחס לטענות שהעלו המערערים באותם הליכים, אינה משפיעה על המסקנה הרלוונטית לענייננו, כי המשיב רשאי היה לראות בנטען על ידי המערערים בכתבי הטענות משום ראיות מנהליות, המצדיקות בנסיבות המקרה את פסילת ספרי החברות.

הפגם ברשום המלאי לשיטת המשיב, מפקד המצאי שערך המערער בשנות המס שבערעור עומד בנגוד לסעיף 26(ד) להוראות ניהול פנקסי חשבונות (להלן:-"הוראות הניהול") הקובע, כי – "רשימת המלאי על-פי סעיף קטן (א) תערך על יסוד רשימת מפקד המצאי או כהשלמתה ... רשימת המלאי תיכלול, בין היתר, את הכמויות את ערך היחידה לצורך חישוב המלאי שבבעלות הנישום, וכן את הטובין שברשותו של הנישום השייכים לאחרים, וזאת בציון שמות הבעלים ומעניהם". מגירסת המפקח מונדר ג'אבר (בשלבו הראשון של הדיון שעסק בעיניין הפסילה) עלה, שברישום המלאי המערער נקט דרך של הפניה לחשבוניות ספק.

ב"כ המערער הוסיף, כי כך גם נקבע על-ידי ועדת הערר לקבילות פנקסים, בערר 34/79 זילברמן אריה ואח' נ' פקיד שומה נתניה – "בכל החשבוניות שהוצגו יש פרטים מזהים כמצוות סעיף 9(4) להוראות, היינו: 'תאור הטובין המאפשר זהוי סוג הטובין'. בחשבוניות הללו לא פורט אמנם סוג הטובין אבל צוין מספר ההזמנה או מספר ח"ן. סבורים אנו שדי באזכור זה על מנת לצאת ידי חובת ההוראות. איננו סבורים שיש צורך לחזור על רישום אחד ואנו לומדים זאת מהאמור בסעיף 19(א) להוראות". (ההדגשה אינה במקור).

עפ"י גרסת המערער שלא נסתרה, התקבולים אצלו נרשמים בקופה רושמת תיקנית, המאושרת על ידי המשיב, ובמקרים בודדים בהם התבקש להנפיק חשבונית מס, חשבונית המס הוצאה ללקוח במקביל ובנוסף לרישומים בקופה רושמת, כאשר תלוש הקופה של התקבול מוצמד לחשבונית המס (ס' 49 לתצהיר המערער).

...

נושאי הערעור שני ערעורים מאוחדים על שומות לפי מיטב השפיטה לשנים 1997-2001 (להלן:- "שנות השומה"), שהוצאו למערער לאחר שהמשיב הגיע למסקנה, כי הדוחות אשר המערער הגיש מגלים תוצאה עסקית בלתי סבירה בהשוואה לענף המסעדות המזרחיות.

לכן, אני סבורה ששיקול זה יש בו כדי להצדיק התקרבות מסוימת לטענות המערער, על דרך האומדן.

לאחר שבחנתי את כלל הקשיים הגעתי למסקנה, כי העמדת עלות החומר על 48% (במקום 38%) יש בה כדי להניח את הדעת שהחישוב לא יקפח את המערער.

לאור האמור, אני מורה שהשומה שהוצאה תתוקן באופן שתחושב לפי אחוז חומר של 48%, ובהתאם הערעור יתקבל באופן חלקי.