צפיית המוות בעבירת הריגה

טיעוני הצדדים בעירעור בערעוריהם, טוענים המערערים כי בית משפט קמא החמיר עמם בקביעת עונשם, ומבקשים מבית משפט זה להקל בו. לטענת אבו-עסידה, לא ניתן בגזר הדין משקל מספק לקביעה כי לפי עובדות כתב האישום המתוקן המערערים לא הרגו בפועל את המנוח, ולטענתו הם גם לא יכלו לצפות את מותו בידי אחרים.

באשר לטיעוני באי כוח המערערים לעניין היתייחסות בית המשפט לארוע נשוא עובדות כתב האישום המתוקן, ייאמר כי בית משפט קמא ציין באופן ברור למדי כי על אף הסכמת הצדדים באשר לקביעת מיתחם הענישה לארוע כולו, אין בדבר כדי 'להבליע' את עבירת החטיפה בתוך עבירת ההריגה, ומתחם הענישה שייקבע על ידו ייתן משקל מספק לשתי העבירות.

...

לבסוף, אנו דוחים את טענתו של עסאספה בדבר סכום הפיצוי שנפסק כי עליו לשלם למשפחת המנוח, וזאת לנוכח האמור בתגובת המשיבה מיום 20.12.2017, לפיה הוא לא היה צד להסכם הסולחה וממילא לא שילם דבר למשפחת המנוח.

נוכח הנסיבות החמורות של העבירות שהורשעו בהן המערערים, הכוללות חטיפת אדם מרחובה של עיר, הכאתו באלימות רבה, ולבסוף הפקרתו לנפשו במרחק רב מביתו עד אשר נמצאה גופתו בדרום הר חברון, לא מצאנו לנכון להקל בעונשם של המערערים מעבר לנסיבות לקולא שכבר נשקלו על ידי בית משפט קמא.

אשר על כן, הערעורים נדחים.

בית המשפט המחוזי החיל את סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין: "עשה אדם מעשה במצב של שיכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית אם העבירה היא של היתנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה". המשמעות המעשית היא שהעבירה הרלבנטית היא הריגה, שהיסוד הנפשי שלה איננו כוונה תחילה אלא אדישות לתוצאה.

בשל כך, קבע בית המשפט כי קמו התנאים להפעלת סעיף 34ט(ב): "עשה אדם מעשה במצב של שיכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית אם העבירה היא של היתנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה". טוענת הסנגוריה כי לא הוכח שהמערער גרם למות המנוח באופן אלים ומכוון.

זאת משום שההנחה העובדתית של הסנגוריה, כאילו אדם פיכח לא יכול היה לצפות שמעשיו יגרמו למות המנוח, איננה יכולה לעמוד.

...

בכל הנוגע לתיק הקונקרטי סבור אני, כמו השופט הנדל ומטעמיו, כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להרשעת המערער אף מבלי להיזקק לראיה הנוגעת לטביעת הנעל.

אף באשר לערעור כנגד גזר הדין של בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי לא קמה עילה להתערבותנו בעונש שהושת על המערער.

באשר לשאלה העקרונית בדבר קבילותה של טביעת נעל כראיה במשפט ואופן קביעת משקלה; במישור הקבילות; כמו השופט הנדל אף אני סבור כי לעת הזו אין מקום לקבוע באופן גורף שטביעת נעל לא יכולה להיחשב כראיה קבילה במשפט.

במסגרת ההתפתחות הפסיקתית בעיניין פלוני נדחתה עמדתה הנורמאטיבית של המשיבה, לפיה בכל מקרה בו היתקיימה צפיות סובייקטיבית יש לקבוע כי היתקיימה גם צפיות אובייקטיבית; ובלשונה של השופטת ארבל: "עמדת המדינה בסוגיה שבפנינו יש בה היגיון רב. אכן ישנה אמירה ערכית בקביעה לפיה כל תוצאה שאדם גרם באופן עובדתי וצפה את אפשרות גרימתה (מתוך יחס חפצי של לפחות פזיזות) יהיה הוא נושא בגינה באחריות פלילית. בפרט נכון הדבר כאשר מדובר בעבירת ההריגה, וזאת בשל ערך קדושת חיי אדם העומד בבסיסה. אדם אשר צופה שמעשיו עלולים לגרום למותו של אדם אחר עליו להמנע מעשיית המעשה על מנת שלא יקופחו חיי אדם. עם זאת, לטעמי אין לקבל עמדה זו, ויש להותיר פתח, אם כי צר למדי, למקרים בהם יסבור בית המשפט כי אין להטיל אחריות פלילית על הנאשם מהטעם שלא היה צריך לצפות את אפשרות גרימת התוצאה" (שם, פסקה 23).

...

סבורני כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים עולה בקנה אחד עם עקרון ההלימה בהתחשב בנסיבותיו החריגות והקשות במיוחד של האירוע מושא כתב האישום.

בהקשר הנדון מקובלת עלי טענת המשיבה כי אין להקל עם המערער 1, על אף קטינותו בעת ביצוע המעשים שבגינם הורשע, נוכח העובדה כי הוא הגורם שחולל את האירוע מושא כתב האישום והוא זה שהזעיק את המערערים 3-2 למקום הימצאו והצביע על המנוח, וכתוצאה מכך החלו המערערים כולם להכות את המנוח ללא רחם.

לאחר ששבתי ובחנתי את העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי בעבירות האלימות הנוספות, שבוצעו כלפי רעייתו ובתו של המנוח, יש חומרה מוסרית-מהותית יתרה, ועל כן ראוי היה להורות על צבירת העונשים, חרף העובדה שמדובר במסכת עובדתית אחת.

בבית המשפט העליון זוכה הנאשם מעבירת ההריגה תוך שנקבע כי הוא לא יכול היה לצפות את מותו של המתלונן כתוצאה מהמכה שגרמה לנפילתו, ותחת זאת הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה.

...

נוכח כל האמור, עמדתי היא שעל המתחם העונשי להיגזר בראש ובראשונה ממעשיו של הנאשם, בנסיבות שנקבעו בהכרעת הדין, ולא ניתן להתייחס לנזק החמור שנגרם כתוצאה מהם כשיקול מכריע, בהינתן שלא ניתן היה לצפותו.

נוכח כל האמור, מצאתי שעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים בנסיבות המקרה שלפניי היא ברף הבינוני-גבוה.

עבירות חמורות אלו נעברו על ידי הנאשם במהלך שמיעת התיק דנא, כשהמסקנה המתבקשת היא כי ההליך המשפטי לא הרתיעו.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי הימים בהם היה נתון במעצר בין התאריכים 31.7.2017-3.8.2017.

הנאשם לא היה צריך לצפות את מות המנוח כתוצאה מדקירתו, אלא היה עליו לצפות את החבלה החמורה אשר תיגרם למנוח מדקירת הסכין.

כך מורה סעיף זה: "הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר שתים עשרה שנה". יסודותיה של עבירת המתה בקלות דעת זהים ליסודותיה של עבירת הריגה שבוטלה (לפי סעיף 298 בחוק), הנעברת בקלות דעת (ע"פ 1888/19 גרייב נ' מדינת ישראל, כבוד השופט י' אלרון (5.4.2020), פסקה 18; ע"פ 3891/19 זוארץ נ' מדינת ישראל (5.4.2020), כבוד השופט ג' קרא, פסקה 19).

...

על רקע האמור, חרף הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום מתוך ידיעה ברורה כי הוא יורשע בשתי העבירות הנדונות שבהן הואשם, עולה השאלה (הראשונה והעיקרית), אם בנסיבות הנדונות ניתן היה להרשיעו בשתיהן.

הנאשם רדף אחר המנוח כברת דרך ארוכה מאד בעודו אוחז בידו סכין חדה ובסופו של דבר, נעץ את הסכין בירכו של המנוח.

מכאן עולה המסקנה כי במעשיי הנאשם המתוארים בכתב האישום ושבעשייתם הודה, יש כדי לבסס את העובדה שהוא עבר את שתי העבירות – חבלה בכוונה מחמירה והמתה בקלות דעת – וכי אין עבירה אחת מוציאה את השנייה, או כלשון בא-כוח הנאשם, אין עבירה אחת "נבלעת" בשנייה.