לשיטתו אף לא ניתן היה להעזר - בדיעבד ובנגוד להצהרתו המקורית של ב"כ המועצה בתחילת ההיתדיינות - בפסיקה שניתנה בבג"צ ראש פינה, שכן באותו עניין נקבע כי הרשות המקומית רשאית לבקש את צימצום הקף משרתו של רב עיר, בהסכמה עם שר הדתות ובכפוף לדיני העבודה והמשפט המינהלי, ולא ניתן היה להרחיב פסיקה זו למצב בו המערער עצמו צימצם כביכול על דעת עצמו את הקף משרתו.
...
בית הדין הוסיף וקבע כי הפניות המרובות למערער, כפי שהוכחו בעדויות ובראיות, מקיימות בנסיבות המקרה את תכליתה של זכות השימוע, "כאשר אין לתובע להלין אלא על עצמו, על בחירתו להתעלם במפגיע ובעיקשות מפניותיה ודרישותיה הלגיטימיות ביותר של המועצה".
לאור כל האמור לעיל, שוכנע בית הדין כי אין להתערב בהחלטת המועצה שלא לשלם למערער את מלוא שכרו בגין שמונת החודשים שנתבעו.
על אף שבמבט ראשון נראה כי לכאורה יש ממש בטענות המועצה, שוכנענו, לאחר עיון בכלל חומר התיק, כי אין הצדקה לקבל את הערעור שכנגד.
גם אם בחרה לעשות כן בהמלצת בית הדין, לא שוכנענו כי ניתן בדיעבד להחליט על תשלום שכר חלקי בלבד למערער גם בגין חודשים אלו.
הערעור שכנגד נדחה לפיכך, אך יש לקוות כי מכאן ואילך יבצע המערער את המוטל עליו, כפי שמתבקש מכהונתו וכפי שנקבע לגביו במפורש בהחלטת הרבנים הראשיים לישראל והשר לשירותי דת.
סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי אין להתערב בתוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי.