"
הועדה ערכה למערער בדיקה קלינית שממצאיה פורטו בזו הלשון:
"בבדיקה: צלקת ניתוחית בקדמת ברך ימין, אטרופיה קלה של שרירי ברך ימין. הגבלה כיפוף של 10 מעלות מימין, יישור מלא מבחן מגרה קדמי, רגישות מניסקלית בסדק הפיק הפנימי"
כך סיכמה הועדה את החלטתה:
"למערער פגימה מתועדת קלינית ורדיולוגית של פגיעה ברצועה הצולבת הקדמית ובמניסקוס הפנימי.
...
לטענת המערער, טענותיו מקבלות משנה תוקף בשים לב לכך שמדובר בליקוי בתחום הכירורגי (צלקת) בגינו לא ניתן להגיש תביעה לדיון מחדש, כך שהחלטת הוועדה בענייננו היא "הרת גורל ועשויה להיות רבת משמעות במיצוי זכויותיו של המערער".
מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן זה הוגש בחלוף המועדים הקבועים בדין, עת ההודעה בדבר החלטת הוועדה שוגרה למענו של המערער ביום 22.8.18 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 16.2.20.
לכך אוסיף, כי אף מעיון בשתי הערכות הנכות שצורפו לנימוקי הערר (הוגשו לתיק בית הדין ביום 9.7.20), מאת המומחים בכירורגיה אורתופדית, ד"ר משה קמחין וד"ר גיורא הרלינג למדים, כי במסגרתן לא הומלץ לקבוע למערער כל נכות בגין הצלקת, כאשר אף בהערכת הנכות של ד"ר הרלינג נרשם בממצאי הבדיקה במפורש: "צלקות ניתוחיות תקינות בקידמת ברך ימין".
במצב דברים זה, עולה כי בפני הוועדה לא העלה המערער כל טענה בעניין הצלקת בברכו ומשכך אין בידי לקבל את טענת המערער, כי נפל פגם משפטי בפעולת הוועדה, שלא קבעה נכות למערער בגין הצלקת.
למעלה מן הצורך אציין, כי בנסיבות העניין דין הערעור היה להידחות על הסף מחמת התיישנות.
בהלכת דולאני אליה הפנה המערער (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני ואח' – המוסד לביטוח לאומי, 26.9.17) נפסק, כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שירשמו, אלא שבענייננו לא הציג המערער כל טעם ענייני המצדיק הארכת המועד, כאשר ממילא דין הערעור להידחות כאמור אף לגופו.
סוף דבר
על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.
