צירוף תצהיר לבקשה בכתב לפי תקנה 241(א)

לאחר שעיינתי בהודעת המבקש, שהיא למעשה בקשה להכיר בהמצאה למורשה בניהול עסקים, לפי תקנה 482 של תקנות סדר הדין האזרחי, בתגובת פייפל ישראל בע"מ ופייפאל ישראל הולדינג (2008) בע"מ, בתשובת המבקש, בבקשה מיום 8.7.2014, ובמסמכים שצורפו לכתבי הטענות השונים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

מן המבקש היה מצופה, כי יניח תשתית עובדתית בדבר קשר אינטנסיבי בין המשיבה לבין החברות בישראל, ואולם הוא לא הניח כלל תשתית מעין זו, ולא צירף תצהיר לבקשתוֹ, וזאת על-אף הוראת תקנה 241(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת: "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט." על הצורך בצרוף תצהיר לבקשה בכתב, עמד כב' הנשיא (בדימוס) א. גורן בספרו (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), בעמ' 749): "קיימת חובה לצרף תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה או לתשובה, הכול לפי העניין. אולם אם בקשה מבוססת על נימוקים משפטיים בלבד, כמו בקשה למחיקה על הסף של תביעה מחמת העדר עילה או בקשה למחיקת כותרת ב"סדר דין מקוצר", אין צורך לצרף לה תצהיר.

...

הואיל ובאותה העת נידונו בפניי שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות המעוררות סוגיות דומות (ת"צ 34200-06-11 אקו-טק (מיקרו חלקים) בע"מ נ' כרטיסי אשראי לישראל ואח' ות"צ 35135-06-11 יחיעם נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ ואח'), ביקשתי את עמדת כל הצדדים באשר לאפשרות לאיחוד הדיון בשתי בקשות האישור הנ"ל עם בקשת אישור זו. לאחר קבלת עמדות הצדדים, ולאחר קיום ישיבה ביום 7.4.2013, והואיל ובאותה העת נערך ניסיון להגיע לידי הסדר פשרה בתיקים האחרים (ת"צ 34200-06-11 ות"צ 35135-06-11), שייתכן והיה מייתר את הדיון או חלק מן הדיון בבקשת האישור שהוגשה במסגרת הליך זה, החלטתי כי באותו השלב לא תינתן ההחלטה בבקשה למתן היתר להמצאה מחוץ לתחום.

משעה שניתן היתר להמצאה מחוץ לתחום, סבורני כי תפחת הנטיה להיעתר לאפשרויות חלופיות לביצוע ההמצאה, כגון האפשרות המנויה בתקנה 482 בדבר המצאה למורשה בהנהלת עסקים.

נוכח כל המפורט לעיל, אני קובע כי אין לראות בהמצאה שבוצעה מטעם המבקש לחברות בישראל, דהיינו, פייפאל ישראל בע"מ ופייפאל ישראל הולדינג (2008) בע"מ, כהמצאה כדין למשיבה, PayPal Pte Ltd.

למניעת ספק מובהר, כי הפגרה כלולה במניין הימים לגבי המועדים הקבועים בפיסקאות 30 ו-31 של החלטתי זו. על מנת שלא להכביד על המבקש, אני קובע שעל המבקש לתרגם לאנגלית רק את סעיפים 29 עד 33 של החלטתי זו, ולהמציאם למשיבה יחד עם יתר המסמכים עליהם הוריתי בהחלטתי מיום 20.3.2014.

כמו כן קבעה כב' הרשמת כי בוצעה המצאה כדין לפי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, בהסתמך על מבחני הפסיקה להמצאה כדין לפי תקנה זו. המבחן העקרי הוא מבחן אינטנסיביות הקשר בו נבדקת דרגת האינטנסיביות בין המורשה בהנהלת העסקים לבין הנתבע ברמה כזו שניתן להניח כי הוא יעביר לידיעתו את דבר ההליכים שהוגשו נגדו, בחינה זו צריכה להעשות מנקודת מבט נורמאטיבית ובהתאם לנסיבות.

לטענת המערערת כב' הרשמת שגתה בהחלטתה שלא לסלק על הסף את הבקשה בהיעדר תצהיר, שכן תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ. ניתן היום, ז' אלול תש"פ, 27 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

בעיניין רע"א 6520/05 Kirkham Holdings limited נ' Albany Park Limited כתב כבוד השופט אליקים רובינשטיין דברים ברורים ההולמים לענייננו: "עם זאת, אדרש בקצרה גם לטענה בדבר העיקול והרחבתו. העיקול הזמני המקורי הוטל ב-4.5.04. המבקשים לא ביקשו ביטולו של הצוו, כפי שיכלו בהתאם לתקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הבקשה נשוא ההליך דנא הוגשה על-ידי המשיבה 1 ב-3.11.04, ועניינה הרחבת העיקול לנכסים נוספים של המבקשים (בקשה זו עצמה לא צורפה לבקשה הנוכחית). בית המשפט נעתר לכך. המבקשים עתרו ביום 9.11.04 לביטול ההרחבה ואף לצימצום הצוו שהוטל מלכתחילה, ונימקו זאת בכך שהבטוחה – הנכס נשוא העיסקה, שלגביו רשומה המשכנתא - עולה בערכה על סכום התביעה, ואין חשש להכבדה על ביצועו של פסק הדין. מן הבקשה לא למדתי מה הקף הנכסים שהיו בצו הראשון, מעבר לנכס נשוא העיסקה, ואף לא מה הנכסים שלגביהם נתבקשה הרחבה. המשיבה 1 הגיבה (25.11.04) הן בטענת איחור במועד – וייחסה את המועד ליום המצאתו של הצוו הזמני, 6.5.04, והן לגופם של דברים, ובין השאר בנושא שווי הנכס שבו דובר לעיל. באשר למועד, הרשם המלומד סבר כי בקשת המבקשים הוגשה באיחור, ואף השופטת בגדרי העירעור סברה כי אין העניין נקי מספקות (זאת מעבר להגשתו של העירעור עצמו באיחור). דומני שיש לפצל את ההתיחסות לעניין מועד הגשתה של הבקשה בין חלק הבקשה הקשור בעיקול המקורי, שלגביו בודאי הוגשה בקשתם של המבקשים באיחור, ובין החלק הקשור בהרחבה, שלגביו אין הדבר כן. לא אוכל לקבל את טענת המבקשים, כי בקשת "הרחבה" באשר לעיקול שלא הוגשה לגביו בקשת ביטול במועדה (תוך 30 יום, לפי תקנה 367(ג)), פותחת מחדש את העיקול כולו; "היזדמנות חגיגית" זו לא לכך נוצרה, משלא הוגשה במועדה בקשה לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד, אין בקשה ל"הרחבה" על-ידי מטיל העיקול פותחת את העיקול מחדש.

א. לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב, לאימות עובדות המשמשות יסוד לבקשה שכן נאמר במסגרת התקנה: "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה". לבקשה כאמור, לא צורף תצהיר ולא צורפו אסמכתות כנדרש, ודי בטעם זה בלבד כדי לדחות את הבקשה.

...

לסיכום עניין זה אומר שלפי מיטב הערכתי, הנתבעים לא זכאים לעיון מחדש בדיון על העיקול שניתן.

אף לא אחת מהדרכים המותוות ננקטה וגם בשל כך דין הבקשה להידחות.

סיכום מכל המקובץ דין הבקשה להידחות.

הבקשה הוגשה במסגרת כתב הגנה ולא במסגרת הליך נפרד של בקשה בכתב כנדרש בהתאם לתקנה 241(א) לתקנות וזאת אף מבלי ששולמה בגינה אגרה כדין בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007.

הבקשה מתבססת על טענות עובדתיות, אולם אינה נתמכת בתצהיר וזאת בנגוד לתקנה 241(א) לתקנות.

כתמיכה בטענתם זו הפנו לע"א 409/13 שידורי רשת בע"מ נ' שמעון קופר (11.4.13) שם נקבע כי אי צירוף תצהיר לבקשה בכתב, יביא לדחייתה על ידי בית המשפט.

...

לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשים לדחייה על הסף בטענת שיהוי.

מהמקובץ לעיל, אני דוחה גם את טענת המבקשים לדחייה על הסף בטענת העדר עילה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

התובעת מוסיפה וטוענת כי בקשה של הנתבע למחיקת התביעה על הסף נדחתה זה מכבר ביום 8.6.14, בהחלטה של הרשמת ספרא-ברנע שקבעה כי "עילת התביעה ברורה: תביעת ניזקי התובעת בגין רשלנות בייעוץ משפטי". הנתבע לא הזכיר החלטה זו בבקשתו, בנגוד לחובתו לפי תקנה 214יג(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ודי בטעם זה על מנת להביא לדחיית הבקשה כולה.

בעל דין חייב לצרף תצהיר לבקשה בכתב "לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה" (תקנה 241(א) לתקנות).

...

היעדר עתירה לסעד משמצאתי כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, התייתר הצורך להתייחס לחלקה השני של הבקשה.

סוף דבר התוצאה היא כי אני דוחה את התביעה נגד נתבע מס' 1 על הסף מחמת התיישנותה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאותיו בתביעה זו בסך 3,510 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.