צירוף סיווגים חדשים להוראת הארנונה בידי העירייה

לעניין זה מסתמכת הערייה על שורה של פסקי דין בהם נקבע כי דיני ההקפאה אינם מחייבים את אישור השרים להוספת סיווג חדש שמשמעותו המעשית היא חיוב בארנונה של נכס שקודם לכן לא חויב על ידי הרשות המקומית, מקום בו ההמנעות מחיוב בעבר לא נבעה מקיומה של הוראת פטור בצו הארנונה אלא מטעות ביישום הצוו או ממדיניות מכוונת של הרשות שנמנעה מהטלת ארנונה על הנכס חרף העידר הוראת פטור לגביו בצו.

שנית, אף כי חלו תוך כדי בירור העתירה שינויים בעמדת הערייה בשאלת תחולת הוראות שונות של נספח ג/3 על נכסים שאינם משמשים למגורים (ראו לעיל פסקה 13), אין לקבל את טענת העותרת (שהועלתה במסגרת הדיון מיום 21.6.16, לאחר הגשת עמדת היועץ המשפטי לממשלה) כי מדובר בשינוי חזית עובדתית, להבדיל משינוי חזית משפטית, וכי אין להתיר את שינוי החזית היות שהתצהיר היחיד התומך בעמדת הערייה בהיבט העובדתי הוא תצהירו של מנהל הארנונה מיום 8.2.15 שצורף בתמיכה לכתב התשובה של הערייה לעתירה.

לא כן משעה שמדובר בהוראה בצו הארנונה הפוטרת מחיוב: בהיותה של הוראה כזו חריג לכלל שבסעיף 8(א) לחוק ההסדרים המחייב כל נכס בארנונה, ממנו נגזר העקרון השולל את סבירותה של פרשנות הנורמה החוקית באופן הפוטר כליל מתשלומי ארנונה נכס שבעליו נהנה ממנו ומשתמש בו (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עריית בני ברק, פסקה ט(5) לפסק דינו של השופט רובינשטיין (30.8.06; להלן – עניין דור אנרגיה); ולאור ההלכות הקובעות כי אין בידי אף אדם זכויות קנויה לקבלת פטור ממס (בג"ץ 3644/06 לנדס נ' משרד האוצר, פסקה 9 (29.3.09); ע"א 8473/08 פקיד שומה חיפה נ' ריכנבך, פסקה 24 (26.8.12)) והדורשות מתן פרשנות מצמצמת להוראת פטור מחובת תשלום מס (ראו האסמכתאות לעיל בפיסקה 14) – אין כל צורך או צידוק, לא מבחינת תכלית החוק ולא מבחינת תכלית צו הארנונה, להרחיב את הוראת הפטור לעבר נכסים שהפטור, על פי לשונו הדווקנית, לא התיימר לחול עליהם מלכתחילה (להבחנה בין סיווג נכס לבין הענקת פטור לנכס שסיווג, ראו עוד עניין חן, פסקה 11).

...

מכל המקובץ עולה כי במועדים בהם העירייה הגישה לשרים את הבקשות להוספת סיווגים מס' 14א ו-14ב לצו הארנונה בעניין שטחי חניה ללא תשלום בבנינים שאינם משמשים למגורים (23.2.12, 18.2.13 ו-23.2.14), לא נכללה בצו הוראת פטור לגבי שטחים אלו.

בסופו של דבר, העותרת גם אינה תוקפת את התיקונים בסעיפים 3(ו) ו-3(ט) של נספח ג/3 עליהם החליטה מועצת העירייה ביום 24.11.11, לאחר שהעירייה הודיעה כי ויתרה על תיקונים אלו והחזירה את נספח ג/3 לנוסחו המקורי.

סוף דבר – העתירה נדחית.

בהמשך לכך נפסק כי "...הסעד לו זכאים המערערים [העותרים-ד.כ.ל] אמור להיות ממוקד בחובתה של המועצה...לפעול לבחינת הצורך בעדכונו של הצוו, תוך היתייחסות ספציפית להבחנה בין נכסים שונים ברחוב מגוריהם של המערערים [העותרים-ד.כ.ל] כבר לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2019...אנו סבורים שעל המועצה לידון בכך באופן שיבהיר לחברי המועצה כי אם אין מקום להבחנה האמורה, יש לשקול פנייה לשרים לצורך תיקון הדברים, כמתחייב מדיני ההקפאה (זאת, בשים לב לכך ששינוי בגבולות אזורי החיוב עשוי להחשב סוג של 'שינוי סיווג')" (שם, פס' 22).

נקבע כי "עיון בתיק מלמד כי אין לומר שהמועצה היתעלמה מההוראה שניתנה בפסק הדין בעירעור לקיים דיון בסוגיית התעריפים לקראת אישור צו הארנונה לשנת 2019. אכן, מבלי לקבוע מסמרות, אוסיף כי עיון בתמליל ישיבת המועצה מעורר שאלות. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בקשה לפי פקודת הבזיון אינה המסגרת הדיונית המתאימה לידון בשאלות אלה. כאמור, המבקשים [העותרים-ד.כ.ל] רשאים להעלות את מכלול טענותיהם בהקשר זה בהליך חדש שיתמקד בהחלטה החדשה שהתקבלה ובהליך שקדם לה...וזכויותיהם שמורות להם במלואן. איני נוקטת כל עמדה בעיניין זה" (בר"ם 6472/19 ברקוביץ' נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (30.10.2019)).

בהתאם לכך, נפסק באותה פרשה כי "על עריית תל אביב לפעול לתיקון ההפליה בהתאם לשיקול דעתה, ועל פי דין – בין אם בדרך של מתן הטבה גורפת לבעלי מרתפים; בין אם בדרך של שלילתה...; ובין אם בכל דרך אחרת שאינה מפלה ואינה סוטה מהוראות ההקפאה. זאת החל בצו הארנונה הבא שתאשר המועצה" (שם, פס' 16).

בכל הנוגע לסעד מס' 4 – העותרים ביקשו להורות למועצה להשיב להם את "השעור העודף" של הארנונה שנגבתה מהם החל משנת 2007, או החל משנת 2012, או החל מינואר 2019, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית עד היום; ולחלופין, ליתן סעד הצהרתי על זכאותם לכך.

באותה פרשה ציין כב' השופט הנדל כך: "ויובהר – לגישתי, לו המשיבה הייתה צועדת בדרך המלך ומגישה את העתירה בזמן אמת, הייתי מוכן להורות לעירייה להשיב לה את החיוב העודף – ולו בשל תרומתה לתוצאה של תיקון הפגם. דהיינו, אף אם במצב זה הייתי קובע שלגבי צדדים אחרים מסורה בידי הערייה הבחירה כיצד לפעול, וההוראה לשמור על שויון תחול כלפי עתיד, ביחס למשיבה עצמה תחול חובת השבה. ואולם, לנוכח היתנהלותה בפועל יש לתת משקל לשהוי הסובייקטיבי, ולהמנע ממתן סעד של השבה למשיבה" (שם, פס' 15).

...

להפך, נפסק כי דין הערעור מטעם העותרים להתקבל במובן "צופה פני עתיד בלבד" (שם, פס' 26).

סוף דבר בהתייחס לסעדים שפורטו בפס' 9 לדבריי לעיל, העתירה מתקבלת באופן חלקי בלבד כדלקמן: (-) סעד מס' 2 – מתקבל בהסכמת המועצה.

מאחר שאנו מצויים כיום לקראת סוף חודש נובמבר 2020, ובשים לב לאמור בעמ' 5 ש' 27 לפרוטוקול, אני קובעת כי לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2021, מליאת המועצה תדון מחדש בלב פתוח ובנפש חפצה בסוגית עדכונם של חיובי הארנונה, תוך התייחסות ספציפית לשאלה האם במציאות העדכנית ההבחנה בין אזורי החיוב בארנונה ביחס לנכסים ברחוב מגוריהם של העותרים היא בבחינת הבחנה עניינית מותרת או שמא הפליה פסולה; מהו הבסיס להחלטה; וכן מהו הפתרון לתיקון ההפליה אם קיימת (סעד שלילי, סעד חיובי או סעד ביניים אחר כמוסבר לעיל).

יוזכר כי סעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כדלקמן: "לא תרשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר – סולקו במלואם או שאין חובות כאלה." הערייה איננה נכונה להנפיק תעודה כאמור בסעיף 324 הנ"ל - חרף ההפטר שניתן לזהבה בשנת 2018 – וזאת מפני ש**** נותר רשום כל העת כמחזיק נוסף בדירה, וכפי שיפורט בהמשך, הוא אף לא חלק על רישום זה במרוצת השנים.

קודם לכן, ברע"א 1809/07 עריית הרצליה נ' גיא לוי, אשר ניתן ביום 3.6.2008 והוזכר בעיניין יוניברס הנ"ל, הוטעם: "נראה, אם כך, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת 'איני מחזיק בנכס', גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד". (מתוך סעיף 7 להחלטתה של כבוד השופטת ארבל) ובעניין שעלה לאחר מכן, עע"מ 6993/15 עריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ ואח' (ניתן ביום 16.8.2016), המחלוקת נגעה לסיווג הנכסים הנדונים וכלל לא עלתה שאלה של זהות המחזיק.

ואכן, לא הומצאה ראיה כי ההודעה האמורה התקבלה בידי הערייה והיא איננה נושאת חותמת "נתקבל". ודוק: יש להסיק מתוכן מכתביו של מנהל הארנונה בדבר "העידר כל אסמכתות לאימות טענותיך וכו'" (ראו סעיף 21 לעיל) כי אף הערייה מסכימה שניתן לבחון ראיות להעדר החזקה בנכס, ומסירתה של הודעת חדילה בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות איננה "חזות הכל". לדעתי קיום טופס ההודעה ותוכנו הם ראייה נוספת שמשתלבת ומצטלבת עם יתר הראיות בנושא מגורי ****, אף אם משקלה של ראיה זו איננו רב במיוחד, ואף אם אין בה כדי להוכיח עמידה בהוראות סעיף 325 הנ"ל. צורפה תמצית רישום ממרשם האוכלוסין במשרד הפנים, מיום 11.3.2004, לפיה מענו של **** הוא רחוב מרגולין 12, דירה 5, ראשון לציון.

...

נטען אפוא כי בנסיבות המקרה החלטת העירייה שלא להנפיק תעודה כמבוקש על ידי זהבה, היא סבירה ואין בסיס להתערב בה. לאחר שקילת טענות הצדדים, החלטתי כי יש מקום לקבל את העתירה.

בהקשר זה נזכיר כי על פי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, אחת מארבע העילות המאפשרות הגשת השגה היא טענת החייב כי "הוא אינו מחזיק בנכס". הגעתי למסקנה כי בנסיבות המסוימות של המקרה הנוכחי, אין לחסום את דרך העתירה המנהלית.

דהיינו, במובן זה מסמך איחוד התיקים שהובא כתימוכין לסירובה של העירייה, נוטה לתמוך בגרסתו של **** שהוא לא התגורר בדירה בבת ים, אף אם לא הועלתה במסמך טענת "אינני מחזיק". לא בקלות יקבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי החלטתה של רשות ציבורית איננה נופלת במתחם הסבירות ושקלתי היטב אם התערבות בית המשפט אכן מוצדקת במקרה זה. אולם מבט על כלל הראיות (הן אמירות **** והן המסמכים שצורפו) מוביל למסקנה מסתברת אחת בלבד: **** לא התגורר בדירה מאז 1995 או 1996 (ואולי בכלל לא).

ולמעשה מסקנה עובדתית זו מביאה, בנסיבות המקרה, למסקנה המשפטית כי **** לא היה בבחינת "מחזיק" ולפיכך לא חב בארנונה בגין הדירה.

אשר על כן, אני מקבל את העתירה ומורה לעירייה למחוק את חובותיו של **** בקשר לדירה.

על פניו, הערייה מלכתחילה לא הכירה בסווג הנכס באופן שונה ולא עולה כי ביצעה שינוי לגבי הגודל, ואם מר שלום לא השיג מול ועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה או שהשיג ונדחה עררו, הרי שמדובר באותו הנכס ואין זה המקום לבצע הליך מקביל ולדרוש בחינה מחודשת של אותו הנכס מקום בו לא תיתקבל טענתו (להבדיל מטענה אישית המייחסת לפלוני ולא לנכס בדבר "אינני מחזיק" בגוף ראשון).

גם לגופו של עניין אין בידי לקבל טענה זו שהנתבע סבר כי התיק ברשות המיסים ניסגר משעולה כי לאב היה בעבר עסק משל עצמו כך שיודע כיצד הדברים מתנהלים ומעבר לכך, העוסק המורשה על שם החנות שהיא העסק החדש תחת סיווג עסק אחר ולכן הדבר הצריך פתיחה נוספת של עוסק מורשה או המרה, היינו פעולה אקטיבית, והרי האב הודה בכתב ההגנה המתוקן כי העסק נרשם על שמו בשנת 2009.

מה גם, שלפי הסכם השכירות שהוא עצמו צירף, "מטרת השכירות הנה לניהול עסק של חנות לממכר מזון ולמטרה זו בלבד" (נספח א' להסכם שכירות) ולטענת האב עצמו בתצהירו באותו המקום, באותו הנכס, נוהל עסק לממכר נוי וטקסטיל כך שאם הערייה לא ידעה כי מיתנהל עסק אחר שלא דווח, והמשכיר לא ידע שמתנהל עסק אחר שלא דווח, יכול וגם רשות המיסים לא ידעה על עסק אחר שלא דווח - אין לכך נפקות ביחס לכך כי האב כן ידע שהדבר מנוגד לכתוב בתעודת העוסק מורשה ועל כן טענתו כי לא ידע על סגירת התיק ברשות המיסים בגין המאפייה, מאבדת מכוחה.

מנגד, הדבר הוא בגדר גלוי וידוע עת הוא מפורסם כתעודת זהות של כל בית עסק ומהוה רשומה מוסדית ולא ניתן לתקוף כי בשל כך שגילתה בדרך מסוימת, כל עוד היא כדין וגם הפסיקה הישראלית לא אימצה את "תורת פרי העץ המורעל" לעניין ראיות שנתקבלו אף כתוצאה מפעולה שלא כדין (ומה טוען הנתבע כנגד זאת? שלא מסר מידע אלא מלין על כך שנתגלה המידע עת לא שולם על הנכס למעלה מ-10 שנים חובות ארנונה?), כי אז יש להורות על הוצאתה מהתיק ולא להישען עליה (משבלעדיה לכאורה לא היה מלכתחילה שיוך חוב).

...

על כן, אני קובעת כי בהתאם לרישומי העירייה שהוצגו, יש לקבל את התביעה בנוגע לנכס של 102 מ"ר ו-15 מ"ר החל מחודש יולי 2018.

יוער, כי לו בעניין חישובי הריבית במהלך השגה וערר תוך מיצוי מנהלי מעוכבים הריבית וההצמדה על להכרעה הסופית ומשם נמדדים עד התשלום הסופי (להבדיל ממקום בו נדחית ההשגה, נקודת חישוב הריבית וההצמדה היא מיום דרישת התשלום רטרואקטיבית), כי אז הייתה תחולה בהתאמה משנמנעה מהנתבע זכות ההשגה והערר המנהלית אלא רק דרך בית המשפט (ואף לא הוצעה לו הארכת מועד או עיכוב הליכים).

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 2000 ₪ הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7000 ₪ (סכום שנקבע על בסיס מספר הישיבות בתיק, רמת ההכנה הנדרשת, היות ההליך בסדר דין מהיר עת מדובר בארבע תובענות שאוחדו אולם תחת הסכום הכולל של אלו שהתקבלו בסופו של יום והופחת בשל התנהלות הרשות כפי שהביע בית המשפט את מורת רוחו ובכל מקרה לא פחות משכה"ט המינימלי בהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

הנכס אינו "כולו או מרבית שיטחו בלתי מקורה" כהוראות צו הארנונה של עריית רמת גן. בערר שהוגש ע"י המערערת (ערר 102/19), ביקשה המערערת לבטל את החלטת המשיב מיום 22.7.19 וחזרה על דרישותיה בהתאם להשגה.

בהודעה מיום 10.2.20 המשיב טען כי המערערת צירפה שני קבצים של רשימת לקוחות של אירועים שבוצעו באולם ושל אירועים שבוצעו דרך הקייטרינג; מהם עולה כי בתקופות מקבילות סך ההכנסה מאירועים שבוצעו באולם עומד על סך של 17,324,000 ₪ והכנסות מארועי קייטרינג עומד על סך 5,164,700 ₪.

נטען כי מיקומו של המטבח אינו המבחן לפיו יש לסווגו לצרכי ארנונה, מה גם שהמשיב סיווג אותו בנפרד כ"בנייני תעשייה" עד לדרישה החדשה בשנת 2019.

תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז – 2007 אשר הותקנו מכוח חוק זה קובעות בסעיף ההגדרות (סעיף 1) כי הסווג של נכס ייקבע בהתאם לשימוש בו. בהקשר זה אף נקבע בפסיקה כי המבחן העקרי לצורך סיווג נכס וקביעת תעריפי הארנונה שבו יחויב הנו מבחן השמוש שנעשה בו בפועל (עע"מ 803/15 עריית פתח תקווה נ' קונטאל אוטומאציה ובקרה בע"מ, סעיף 32 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר (13.9.17)).

בעניינינו, המשיבה הרימה את הנטל הראשוני לפיו השמוש במטבח אינו תעשייתי כי אם עסקי (מסחרי) המשמש בעיקר את מיתחם האירועים, ובשלב זה העבירה ועדת הערר את הנטל חזרה למערערת להראות שמתנהל במקום מטבח תעשייתי, ולא עלה בידי המערערת לעשות כן. זאת ועוד; בפסיקה נקבע בעבר הכלל כי "במיתקן רב תכליתי" שניתן להפריד בין חלקיו השונים, סיווג הנכס לצרכי ארנונה ייעשה לפי השמוש והתכלית של כל חלק בנפרד.

...

יישום המבחנים על סמך התשתית העובדתית שהונחה בפני הוועדה הוביל אותה למסקנה כי המבחנים שנקבעו לא מתקיימים לגבי הנכס, כך שאין מקום לפצל את המטבח מאולמות האירועים לצורך סיווג הארנונה.

גם ביחס ל"רצועה הצפונית מערבית" הערר נדחה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.