ציון מעשים שהתיישנו בכתב האישום

בית משפט השלום בראשון לציון ת"פ 38739-12-12 מדינת ישראל נ' פוגל תיק חצוני: בפני כב' השופטת איטה נחמן המאשימה מדינת ישראל הנאשם מודי מרדכי פוגל החלטה

ראשית, טען כי על פי הוראות החסד"פ בדבר היתיישנות, הרי שבין כה וכה עמדה התביעה בזמן המוקצב לה לשם הגשת כתב אישום וכי משלא חלה היתיישנות על מעשיו לכאורה של הנאשם, הרי שטענה למחיקת כתב האישום אינה ראויה בעיניין זה. כך, ב"כ המאשימה הוסיף וציין כי ככל שהיה שהוי כלשהוא, אותו הכחיש בלאו הכי, הרי שמדובר לכל היותר בשיהוי של כשנתיים שכן קבלת התיק ע"י התביעה ולאחר מיצוי הליכי החקירה הייתה אך בשלהי שנת 2009, וכאשר בשנת 2012 הוגש כתב האישום לביהמ"ש. עוד טען ב"כ המאשימה כי הזמן שחלף לא עמד לנאשם לרועץ שכן לא הסב לו כל נזק, לא היוה ענוי דין לנאשם וכן ציין כי עניין זכרונו/אי זכרונו של הנאשם מהארוע אינו מהוה פגיעה בלתי סבירה אשר בגינה יש למחוק את כתב האישום כנגדו.

...

מנגד, טען ב"כ המאשימה המלומד כי על טענת ב"כ הנאשם להידחות ממספר טעמים.

נוסף על כל האמור לעיל, נראה כי אף הפסיקה הקודמת להלכת בורוביץ' וגם זו שלאחריה, תומכת בכך ששיהוי בהגשת כתב אישום, ככל שהשיהוי הינו במתחם ההתיישנות ואינו חורג ממנו, אין בו בכדי להביא למחיקת כתב אישום באופן גורף וכי יש לבחון כל מקרה לגופו.

מקובלת עלי לחלוטין ההשקפה שהובעה בהודעת הערעור, הערוכה לתלפיות, של התביעה, כי אם יש צורך בקיצור תקופת ההתיישנות, הרי זהו ענין למחוקק לענות בו, ובית המשפט אינו יכול ליצור תקופות התיישנות שונות מאלו שנקבעו בחוק.

החלטה: אשר על האמור לעיל, ולאחר ששקלתי ובחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דינה של טענת הסניגור המלומד להגנה מן הצדק בשל שיהוי להידחות, וכי יש להותיר את כתב האישום בתיק דנן על כנו.

הנאשמת עשתה את מעשיה למרות שבחוף נמצא שלוט האוסר נסיעה ברצועת החוף.

טענות הצדדים הנאשמת טוענת כדלקמן: לבית משפט השלום ברמלה אין סמכות מקומית לידון בכתב האישום מאחר ומקום ביצוע העבירה מצוי בתחום השיפוט של בית המשפט השלום בראשון לציון; העבירה נשוא כתב האישום היא עבירת קנס כהגדרתה בסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ועל כן, תקופת ההתיישנות לצורך הגשת כתב אישום היא שנה מיום ביצוע העבירה.

...

טענת חוסר סמכות מקומית סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי, קובע כדלקמן: "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם". הנאשמת טוענת שהיא מתגוררת בראשון לציון.

כאמור, בסעיף 24(2) לחוק העונשין נקבע "... ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל העבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום". לסיכום, הנני קובע כי העבירה שבפני לפי סעיפים 2 ו-7 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997, היא עבירה מסוג "עוון". תקופת ההתיישנות סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן: "9. (א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה –

על כן, טענת הנאשמת שחלפה תקופת ההתיישנות להגשת כתב האישום, דינה להידחות.

לסיכום, הטענה בדבר הגנה מן הצדק דינה להידחות וכתב האישום שבפני ממשיך לעמוד בעינו.

אף הממונה על עבודות השרות מצא לנכון לשלב הנאשם בעבודות "בהגבלה" (ללא נשיאת משאות כבדים, הליכה או עבודה ממושכת או עבודה בגובה) תוך ציון העובדה כי הנאשם נוטל קאנבוס רפואי, באישור משרד הבריאות, לטפול במכאוביו.

מחד, מדובר בעבר פלילי שהתיישן, ולמעשה, מהרשעתו האחרונה של הנאשם ועד מועד הארוע מושא כתב האישום, יולי 2019, חלפו שש שנים ומחצה.

...

כך עולה גם מהוראות סעיף 368ו(ד) לחוק, לפיהן, בהיעדר טעמים מיוחדים, יש להשית על המורשע בעבירה זו, עונש מאסר, שלא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים שיירשמו, כולו על-תנאי.

סוף דבר הנאשם יישא בעונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות השירות.

המבקשת עתרה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים כנגדו וציינה כי מחומר הראיות עולה כי המשיב ביצע מעשים דומים במתלוננות נוספות ביניהן ביתו של המשיב, חברתה של המתלוננת ובת דודתה, אך בשל התיישנות המעשים לא הוגש בגינם כתב אישום.

כמו כן בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחון את מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחון את משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו: בש"פ 1438/07 אסולין נ' מדינת ישראל) ואין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד (ראו: בש"פ 385/11 ציון נגד מדינת ישראל), מה שלא מצאתי במקרה שבפני.

...

לאחר שבחנתי את הנסיבות שבפני, את גילו של המשיב, מצבו הרפואי הנטען, הזמן הרב שחלף מעת ביצוע המעשים לכאורה, העובדה כי המשיב חי במשך שנים בסביבה המודעת למצבו ופועלת בהתאם, העובדה כי במשך הזמן שחלף לא הוגשו תלונות נוספות כנגד המשיב היכולות להצביע על מסוכנותו, ולאור העובדה כי המשיב מרוחק מן המתלוננת, מצאתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, כמצוות המחוקק.

לפיכך הנני מורה, כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בביתו,.

לפיכך, ולאור העובדה כי מדובר בעבירה מסוג עוון הרי שחלה היתיישנות בגין עבירה זו. עוד טוען ב"כ נאשמת 1 לפגם בכתב האישום, לפיו העידר ציון מועד ביצוע עבירת השמוש בפרט האישום השני, פוגע ביכולת הגנתה של הנאשמת.

סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "כתב האישום יכיל (4)... תאור עובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". אין לצפות מהתביעה כי כל כתבי האישום יכללו באופן מדויק את המועדים שבהם ארעו המעשים הנטענים, ובהיעדר ידיעה של המאשימה את המועדים המדויקים של מעשי העבירות הנטענים, די בציון התקופה הרלוואנטית שבה בוצעו המעשים (ראו למשל: ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקות 104-105 (22.10.12), ע"פ (מח' ת"א) 70428/06 מלכין נ' מדינת ישראל, בפסקות 9-10 (18.10.07) , יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני) 2009, עמ' 1285-1290).

...

בהתייחסה לאי ציון המועד בו בוצע השימוש במבנים המתוארים ואשר עולה לכדי פגם או פסול בכתב האישום, טענה המאשימה כי דין הטענה להידחות וזאת בשל העובדה כי עבירת השימוש, לפי סעיף 204, לחוק מתגבשת מיד עם הימצאותו של מבנה ללא היתר במקרקעין, כל עוד המבנה שנבנה מאפשר את השימוש בו, ולכן עתרה לדחות את טענת הנאשמים ולחלופין להתיר את תיקון המועד המדויק בכתב האישום.

סוף דבר לאור האמור ומכל המקובץ, אני מתירה למאשימה לתקן את פרט האישום השני, כך שיצויינו מועדי תחילת השימושים השונים המיוחסים לנאשמים, ככל שהם ידועים למאשימה, וזאת בתוך 7 ימים.