בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, קבע בית המשפט העליון בעמ' 683, כי :
" שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונימצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השויון לפני החוק".
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, במסגרת ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (להלן: "הילכת תמר כתב") , במסגרת הלכה זו נקבעו בין היתר, התנאים הנדרשים להמנעות מהרשעת הנאשם בדין ולפיהם, המנעות מהרשעה בדין אפשרית בהצטבר שני גורמים:
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
על המאזן הנידרש עמד בית המשפט בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד (3) 685 :
" משהתבקש ביהמ"ש לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר המנעות מהרשעה, נידרש איזון שיקולים המעמיד את האנטרס הצבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראיה כוללת נשקל... הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול צבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט מביצועה-גוברים. כנגד השיקול הצבורי נשקל עניינו של הפרט- הנאשם... באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הצבורי, ורק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין".
המשנה לנשיא, כב' השופט ש' לוין בהילכת תמר כתב שלעיל , מנה מספר מבחנים אותם נוהג לשקול שירות המבחן בבואו לשקול המלצה להמנע מהרשעה ושעניינם שקולי שקום בעיקר , אותם יש לבחון בבואנו להכריע בשאלת ההרשעה, ואלו הם :
א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;
ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה;
ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה) הסבירות שהנאשם יבצע עבירות נוספות;
ו) האם ביצוע העבירות על ידי הנאשם משקף דפוס היתנהגות כרונית או המדובר בהתנהגות מקרית;
ז) יחסו של הנאשם, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה;
ח) משמעות הרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם;
ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.
"מידת הנזק" שניגרם או שהיה צפוי להגרם מבצוע עבירה של ציד והחזקת חיית בר מוגנת הנה פונקציה של מספר גורמים : במקרה דנן עסקו הנאשמים בציד 2 חוגלות וארנבת.
עתירת המאשימה לחילוט רובה הציד של הנאשם :
המסגרת הנורמאטיבית :
סעיף 12 לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 קובע :
"חילוט דבר שנעברה בו עבירה (א) כלי-ציד או אמצעי-ציד אחר, פרט לכלי-רכב ממונע, ששימשו למעשה עבירה על חוק זה או על תקנה לפיו, וכן חיית-בר שניצודה בעבירה כזאת, רשאי בית המשפט הדן בעבירה לצוות על חילוטם לאוצר המדינה; אולם לא יצווה בית המשפט על חילוט כלי ציד או אמצעי אחר כאמור אם נוכח שבעליהם לא היו אשמים באותה עבירה; הוראה זו אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט להורות הוראה אחרת בענין זה לפי כל דין אחר."
ברע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מ"י ,תק-על 2005(2), 762 סוקר בית המשפט העליון מפי כב' השופט טירקל את הכללים הנוגעים לחילוט נשק בעבירות צייד וקובע :
"אוסיף ואומר כי הוראת סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, שלפיה "אין פוגעים בקנינו של אדם", היא בבחינת הוראת-על - ובלשון קדמונינו "כלל גדול" - בשיטת המשפט שלנו.
...
סבורני כי חילוט הנשק באמצעותו בוצעה עבירה על חוקי הציד, הינו אמצעי חשוב ויעיל לשמירת שלומם של בעלי חיים מוגנים.
לאור כל האמור מצאתי לנכון כי בנסיבות הספציפיות של תיק זה יש מקום להורות על חילוט הנשק.
לאור כל האמור לעיל והנימוקים לקולא ולחומרא במקרה זה אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:
ביחס לנאשם 1 :
מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים והתנאי הוא כי במשך 3 שנים החל מיום גזה"ד לא יעבור עבירה של החזקת חיית בר מוגנת לפי החוק להגנת חיית הבר ויורשע בגינה בתקופת התנאי או לאחריה.
