צווארון לבן דיווח רשלני אך לא כוזב במודע

הנאשם פנה לבית המשפט הודה שדיווח דיווח כוזב למע"מ אך לצד זאת טען שהגיע לו החזר בשל הוצאות שהוציא במהלך עבודתו.

ידעו נא עברייני הצווארון הלבן כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן" והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד שהאחד שודד את קופתה של המדינה והאחד שודד את קופתו של הפרט".

אכן, רבים מעברייני המס הם אנשים שייראו כנורמטיביים ביסודם, אשר לא ישלחו יד לכיס הזולת - אך אינם נרתעים משליחת יד לכיס הצבורי.

בנוסף נתתי משקל מסוים לקולה לנתון כי ביצוע העבירות החל שנים ספורות לאחר פטירת אישתו הראשונה של הנאשם והיותו במצב משבר ומצוקה שעלול היה להיות קשור לניהול עסקו בצורה רשלנית ולא אחראית.

הנאשם היה מודע היטב לחיפוש אחריו ובחודשים טרם מעצרו אף יצר קשר עם נציגי רשות המיסים ואף על פי כן לא הסגיר עצמו וגם כאשר הגיעה מישטרה לפתח בית זוגתו, לא הסגיר עצמו אלא הסתתר בארון עד שנתפס.

...

אני קובעת שמתחם העונש ההולם בגין העבירות מושא ההרשעה נע בין 7 חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

לאחר שנדחה ערעורו בבית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות ערעור, בה נטען, שנכון למועד הגשת רשות הערעור, סולקו כל המחדלים והוגשו כל הדו"חות.

בית המשפט העליון נימק את החלטתו לדחות את הבקשה באלו המילים: "בידוע, כי העלמת מיסים גורמת נזקים כלכליים כבדים למשק המדינה ובסופו של יום פוגעת גם בכיסו הפרטי של כל אזרח ואזרח. מימדי התופעה מחייבים להתייחס אליה בחומרה יתרה ובית משפט זה קבע לא אחת בעבר, כי אינטרס ההרתעה של עבריינים מסוגו של המבקש, העושים דין לעצמם בעוד נטל תשלומי המס נופל על כתפי אחרים, יבוא לידי ביטוי במקרים המתאימים לא רק בסנקציות כספיות, כי אם גם בהשתת עונשי מאסר בפועל (ראו ע"פ 624/81 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, 218-217 (1981); רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2004)). נוכח האמור, גזר הדין שהוטל על המבקש איננו חורג מנורמת הענישה המקובלת ועל כן דין הבקשה להידחות מטעמים אלו בלבד.

סוף דבר אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בין 04.09.18 ועד 20.09.18.

כתב האישום הראשון (ת.פ. 4497/94) מייחס למבקש ניהול פנקסי חשבונות או רשומות בסטייה מהותית מהוראות חוק מס ערך מוסף מתוך כוונה להיתחמק מתשלום מס - שתי עבירות לפי סעיפים 117(ב), 117(א)(7), 66 ו- 95 לחוק מס ערך מוסף במשולב עם תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1976; מסירת עשרה דו"חות הכוללים, במודע, ידיעות לא נכונות ו/או לא מדויקות, בלא הסבר סביר, מתוך כוונה להיתחמק מתשלום מס - עבירות לפי סעיפים 117(ב), 117(א)(3) ו- 69(א) לחוק מס ערך מוסף; הוצאת עשרים ואחת חשבוניות מס מבלי שעשה או התחייב לעשות עיסקאות, שלגביהן הוציא אותן – עבירות לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף; אי-הגשה במועד של דין-וחשבון, אשר יש להגישו לפי חוק מס ערך מוסף או לפי התקנות שעל-פיו - עבירה לפי סעיפים 117(א)(6) ו- 67 לחוק מס ערך מוסף.

כתב האישום השני (ת.פ. 5591/98) מייחס למבקש ניהול פנקסים בסטייה מהותית מהוראות חוק מס ערך מוסף – שלוש עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(א)(7) לחוק מס ערך מוסף; הוצאת חשבוניות ואי תשלום במועד של מס ערך מוסף בגינן – ארבעים ואחת עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף; מסירת דו"חות הכוללים ידיעות כוזבות – חמש עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף; אי הגשת דיווח במועד – שש עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף.

כתב האישום השלישי (ת.פ. 5432/99), לאחר שתוקן, מייחס למבקש הוצאת ארבעים חשבוניות כוזבות מבלי שבוצעה בנוגע אליהן כל עסקה או התחייבות לבצוע עסקה – ארבעים עבירות לפי סעיף 117(ב) ו- 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף; סייע לאחר לנכות שלא כדין מס תשומות מבלי שיהיה לו לגביו מיסמך תקף – ארבעים עבירות לפי סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף; פעל במטרה להביא לכך, שאדם אחר יתחמק מתשלום המס שאותו אדם חייב בו – שמונה עשרה עבירות לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף.

בנוסף, בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה להורות, כי המאסר בתיק 1/02 ירוצה במצטבר למאסר בתיק הנוכחי, שכן ראה רשלנות בדרך פעולתה של המדינה, שלא הביאה לידיעת בית-משפט השלום את עניין המאסר בטיעון לעונש.

יתרה מכך, על חומרתן של עבירות המס, קבע בית-משפט זה, כי: "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט".

...

עיקר טענת המבקש הוא, כי משמצא בית-המשפט המחוזי, שנפלה טעות ויש לבטל את הפעלתם של שני המאסרים על תנאי שהופעלו בעבר, לא היה מקום להותיר את העונש על כנו.

החלטתי לדחות את הבקשה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.