לדחיית ההיתנגדות של המערער לצוואה המאוחרת וההוראה לקיומה – האם ידעה להבחין בטיבה של צוואה לעת עשיית הצוואה המאוחרת וזו לא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת (ס' 70, 94 לפסק הדין) ; האם פעלה "בדיוק בהתאם" למנגנון שקבוע בחוק הירושה "על מנת שתוכל לערוך צוואה חדשה המאוחרת לצוואה ההדדית" (ס' 73, 76 לפסק הדין) ; ההסתמכות בעת עריכת צוואה הדדית מתייחסת לבני הזוג ולא לילדיהם ולא ליורשים אחרים בצוואות ההדדיות.
מאידך, תשובה חיובית לשאלה זו מייתרת את הדיון בכל הנוגע לחלק פסק דינו של בית משפט קמא בנוגע לבקשה לביטול צו הקיום המתוקן של צוואת האב שכן אין בבטול של צו הקיום המתוקן של צוואת האב, כשלעצמו, כדי להביא לאיונו של המהלך ככל שהוא נעשה כדין.
...
מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.
בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו.
לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.
לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).
מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .
אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.
על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.
