צו תפיסת מקרקעין ברצועת עזה בעקבות יציאת צה"ל

רובם ככולם הוקמו על "אדמות מדינה". כלומר, רכוש שלא בבעלות פרטית ושהקניין בו היה בידי השילטון הקודם ואשר נהולו הופקד עקב התפיסה הלוחמתית בידי ממונה על הרכוש הממשלתי (ראו צו בדבר רכוש ממשלתי (איזור יהודה והשומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967; צו בדבר רכוש ממשלתי (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 43), תשכ"ז-1967; וכן בג"ץ 285/81 אל נאזר נ' מפקד יהודה ושומרון, פ"ד לו(1) 701 (להלן – פרשת אל נאזר); בג"ץ 277/84 אע'ריב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, איזור יהודה ושומרון, פ"ד מו(2) 57).

עד כמה שהישראלים, התיישבו בקרקע שנרכשה לפני הקמת המדינה על ידי יהודים ("אדמות היהודים"), הרי הבעלות בקרקע זו לא הושבה לבעליה היהודים, ואף היא מיתנהלת על ידי המפקד הצבאי או מי מטעמו (ראו זמיר ובנבנישתי, שם, עמ' 157; א' בנבנישתי וא' זמיר, הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי-פלסטינאי 29 (1988); ראו גם צו בדבר נכסי יהודים (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 78), תשכ"ז-1967).

האלוף עמידרור סבור, כי לאור הניסיון שנצבר לאחר מימוש הסכמי אוסלו, בעקבות יציאת צה"ל משטחים שהועברו לרשות הפלסטינאית, צפוי כי המצב הבטחוני יחמיר.

html)) הוא אמר: "אני אומר בצורה הכי ברורה שככל שמתקדמת הנסיגה החד-צדדית, כך מתעצמים גורמי הטרור, החמאס מקים צבא משלו ואולי עוד מעט גם ממשלה משלו. למה הם מתחזקים? משום שמה שנתפס ברחוב הערבי הוא דבר פשוט: הם גרשו אותנו, הם מגרשים אותנו וככל שהתקווה לגירוש מתחזקת, היא גם תקווה לגרש מתל-אביב ואחר כך מתל-אביב ... הלוואי שלקראת היציאה היינו רואים בעזה תהלוכות והפגנות של מחנה השלום הפלסטינאי. זה לא מה שאנחנו רואים. אנחנו רואים שורות-שורות של צעירים חמושים הקוראים להשמדת ישראל, וקוראים להמשך העקירה". ו) בתאריך כ"ט באייר תשס"ה (7.6.2005), התפרסמה בעתון "מעריב" כתבה בה הובאו קטעים משיחות שקיים העיתונאי ארי שביט עם אנשים בולטים בציבוריות הישראלית, מימין ומשמאל, ובמהלכן נישאלו על השקפתם בסוגית ההיתנתקות ותוצאותיה.

...

לדאבוני, עמדה זו לא היתה מקובלת עלי כלל וכלל, לא כאזרח המדינה ולא כשופט בבית משפט זה, ועל כן סברתי כי נכון להיעתר לבקשת העותרים ולזמן את הרמטכ"ל. ומה אעשה וגם בעניין זה נותרה דעתי במיעוט בקרב חברי.

הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות, והתוצאה תהיה שגם מי שלא התנסה בהעתקתם של כל אלה, חייב היה להגיע למסקנה כי מדובר במשימה בלתי-אפשרית, ובלבד שהוא נחון בהיגיון בריא וביושרה הנדרשת ממנהיגי ציבור.

סוף דבר להשקפתי, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכל אחד מאלה: א) לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצונו של הבוחר, מאידך; ב) בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית, ושלא ל"תכלית ראויה" מוכחת; ג) סופם שהם יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי.

בבית המשפט העליון[בשבתו כבית משפט][גבוה לצדק בג"ץ 6996/02 בפני:][כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' גרוניס העותר: [יוסף חמיד מוסטפא זערוב המשיב]: [מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה:]י"א אלול תשס"ב (19.8.2002) בשם [העותר]: [עו"ד איהאב עירקי בשם [המשיב]: [עו"ד יוכי גנסין פסק-דין

לפי התשתית הראייתית שבידי המשיב יצא הבן ביום 12.5.02 מן הבית בשליחות של ארגון טרור כשהוא מצוייד בנשק שהחביא בקרקע הסמוכה לבית ורצח בדם קר, על רקע לאומני, את המנוח ניסן דולינגר ז"ל. הבן נתפס והוגש נגדו כתב אישום המייחס לו את גרימת מותו של המנוח ועבירות אחרות.

...

נתנו דעתנו לתגובת המשיב והגענו לכלל מסקנה שאין קיימת בידינו עילה מספקת להתערב בשיקוליו.

אנו סבורים - בניגוד לטענת העותר - שבמקרה דנן היו קיימות ראיות, לפחות ברמה המנהלית, לגבי ביצוע מעשה הרצח על ידי הבן.

עוד אנו סבורים כי משנתן המשיב את דעתו למבנה ההנדסי של הבית ולעובדה שבני הבית כולם התגוררו בצוותא, אך סבר שיש לתת לשיקולי הרתעה המתחייבים מנסיבות הזמן והמקום חשיבות מכרעת, לא חרג המשיב מהגבולות הלגיטמיים של שיקול דעתו, גם אם אין קיימת ראייה ששאר תושבי הבית היו מודעים למעשיו של הבן.

לפיכך אנו דוחים את העתירה.

לאור העובדה כי מאז תפיסת המקרקעין והגשת העתירה יצאו כוחות צה"ל מרצועת עזה וצו התפיסה אינו מיושם עוד, יינתנו נימוקינו בקצרה.

...

בתחילה פעל המשיב בצורות אחרות, כגון עוצר, סגירת השטח, ואף הקמת גדר "תלתלית". רק לאחר שאלה לא הצליחו להביא להפסקת פעולות הטרור כלפי המשתמשים ב"ציר כיסופים" פעל המשיב לתפיסת מקרקעין לשם הקמת "מרחב הגנה". נחה דעתנו כי צרכי צבא הכרחיים הינחו את המשיב בהוצאת צו התפיסה.

הנשיא (בדימ') א' ברק:                עתירה זו מכוונת כנגד בנייה של מעקה בטון על ידי כוחות צה"ל בדרום הר חברון וכנגד צוים לתפיסת אדמות שהוצאו לשם בניית מעקה זה.   הרקע לעתירה   1.

 צוי התפיסה החדשים כוללים את הרצועה הצמודה לכבישים לכל אורכה, מלבד מספר מקטעים, שאורכם המצטבר הוא כ-3 קילומטרים, אשר לטענת המפקד הצבאי חלים בהם צוי הפקעה ישנים שמכוחם הוא ממילא מוסמך לפעול כאמור (צו 19/82/ה' מיום 17.3.1982, צו 31/82/ה' מיום 28.6.1982, צו 2/99/ה' מיום 23.3.1999 וצו 4/96/ה' מיום 2.4.1996).

המשיבים הסבירו כי חסימת הפתח נעשתה כצעד יוצא דופן וזמני נוכח החמרה משמעותית במצב הבטחוני, ועל רקע הפנייתם של כוחות רבים מאיזור יהודה ושומרון לאיזורי הלחימה בעזה ובלבנון.

לעתירה צורפה חוות דעת מקצועית החתומה בידי תת אלוף (במיל') יהודה גולן-אשנפלד וארבעה קציני צה"ל נוספים במילואים בדרגת אלוף משנה וסגן אלוף, כולם בעבר בעלי תפקידים צבאיים בכירים באיזור יהודה ושומרון או ברצועת עזה.

...

בנסיבות אלה, החלטנו (ביום 31.7.2006) כי אין מקום להיעתר לבקשה.

התוצאה היא, אפוא, שהקמת מעקה הבטון עומדת במבחן המשנה הראשון של המידתיות.

      משכך מצאנו, המסקנה היא שמעקה הבטון אינו עומד בדרישת מבחן המשנה השני של המידתיות.

      התוצאה היא שאנו עושים את הצו-על-תנאי למוחלט בנוגע לבניית מעקה הבטון.

הכביש שיוקם עתיד לשמש את תנועת כל אוכלוסיית האיזור, הוא עתיד לשפר את הכניסה אל הכפר והיציאות ממנו ובהתאם להערכות, תנועת כלי רכב פלסטינאיים על הכביש תהא רבה יותר מתנועת כלי הרכב הישראליים בו. עוד צוין כי כלל העצים המצויים בגבולות צו התפיסה לא יכרתו, אלא יועתקו למקום סמוך במטרה למנוע פגיעה באדמות מעובדות או בעצי הזית שבמרחב, באופן שיצמצם משמעותית את הפגיעה ברכושם הפרטי של העותרים.

אולם בעיניין זה נקבע זה מכבר כי גם שמירה על חייהם ובטחונם של אזרחים נתפסת כצורך ביטחוני-צבאי, ולא נידרש לשם כך צורך צבאי "צר" לשימוש הצבא בלבד (וראו לעניין חובתו הכללית של המפקד הצבאי: בג"ץ 4219/02 גוסין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד נו(4) 608, 611 (2002); בג"ץ 2150/07 אבו צפייה, ראש מועצת הכפר בית סירא נ' שר הבטחון, סג(3) 331, 361-359 (2009); בג"ץ 2618/19 אבו סאלם נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, האלוף רוני נומה, פסקה 19 (1.5.2019)).

...

העותרים גם לא הניחו תשתית עובדתית המבססת את הטענה כי מניעים זרים הביאו להוצאת הצו (תוך אזכור כללי בלבד של העובדה ששר בממשלה מתגורר בסמוך לכפר), ודינה להידחות ולוּ מטעם זה לבדו (בג"ץ 4330/17‏ עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.9.2017); עניין אבו עראם, פסקה 18; בג"ץ 5779/22 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (25.1.2023)).

סיכומו של דבר: בהתחשב בכל האמור, האיזון אליו הגיע המפקד הצבאי בנסיבות העניין, אינו מצדיק את התערבותנו.

העתירה נדחית.