יוער, כי תחילה הוגש כתב התביעה גם נגד הועדה המקומית לתיכנון ובניה "מעלה חרמון" והועדה המחוזית לתיכנון ובניה, אלא שהתביעה נגדן נמחקה לבקשת התובע ובהסכמה, ללא צו להוצאות (ראו פסק דין חלקי מיום 15/4/15; החלטה מיום 26/4/15).
אומנם כטענת התובע, דרך מוכרת להגן על זכות שימוש במקרקעין היא באמצעות עוולת המיטרד ליחיד, המעוגנת בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא שהיה על התובע להפנות טענותיו בעיניין זה לועדה המקומית לתיכנון ובניה, במסלול המעוגן בסעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, ובמועדים הנקובים בו, ואם הוא פספס את המועד מחוסר ידיעה לטענתו, רשאי היה לפנות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד לנקוט בהליך זה, ואפרט;
סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, שכותרתו :"תביעת פיצויים" קובע כי:
"(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200.
בעמ' 24 לפרשת נתיבי ישראל נפסק עוד כי:"... נזק שסעיף 197 אינו מעניק פיצוי בגינו אינו יכול להיתבע על בסיס הטענה, שהתכנית שאושרה יוצרת מטרדים. הדבר מנוגד לאיזון שנערך באופן ספציפי ביחס להגנת קניינם של אֵלו שנפגעים מאישורה של תכנית." ראו לעניין זה גם האמור בסעיף 26:
"נדגים זאת כהמשך לדוגמה שניתנה בעיניין ברעלי: בעקבות שינוי תכנית ירד ערך המקרקעין. בחינת ירידת הערך נעשית כזכור באמצעות חוות דעת שמאית, ואינה תלויה בזהותו ובמאפייניו של המתגורר במקרקעין, אם הוא חרש או מוסיקאי. נניח שאכן מתגורר בנכס מוסיקאי, ויכולתו ליהנות מן הנכס נפגעה, מעבר לירידת הערך, גם בכך שהוא אינו מסוגל להתאמן בנגינה מחמת הרעש. סעיף 197 אינו מעניק לו פיצוי בגין כך; האם הוא רשאי לתבוע זאת במסגרת עוולת המיטרד? פסיקתנו טרם גיבשה עמדה ברורה בשאלה זו (ראו למשל: ע"א (י-ם) 9682/06 עריית ירושלים נ' דרעי, [פורסם בנבו] פסקה 30 (6.2.2008); עמ"נ (ת"א) 318/07 טיוטו נ' הוועדה המקומית לתו"ב בראשל"צ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (16.8.2010); ת"א (שלום ת"א) 46727/04 דויטש נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ - ת"א [פורסם בנבו] (17.1.2007); כן ראו פגיעות במקרקעין, עמוד 384). לגישתי, כאמור, התשובה לשאלה זו היא בעקרו של דבר שלילית".
ועוד בהמשך בעמ' 27:
"אישורה של תכנית עלול לטמון בחובו יצירת מטרדים שונים כלפי הסובבים את התכנית. המטרדים עלולים לפגוע בעוצמות שונות בקניינם של הסובבים, הן בשוויו של הקניין, הן ביכולת ההנאה והשמוש ממנו. גם אם במסגרת דיני המטרדים יש לפצות עבור שני היבטים אלו בנפרד, הרי שסעיף 197 קובע הסדר ממצה באשר לפצוי בגין מטרדים אלו. המחוקק ביקש לאזן בין צרכי הציבור המגולמים בהליכי התיכנון ובין הפגיעה בקניינו של הפרט. נוסחת האיזון שנקבעה היא פיצוי 'אובייקטיבי', על הירידה בערך הנכס; מחד גיסא – ניתן לקבל פיצוי בעד כל ירידת ערך שהיא, ללא קשר לסבירות ההפרעה לשימוש בנכס (כל עוד לא מתקיימים התנאים שבסעיף 200); ומאידך גיסא – פיצוי זה מוגבל רק להיבט האובייקטיבי של פגיעת המיטרד, ולא להיבט הסובייקטיבי. לפיכך, ככל שמדובר במטרד הנובע במישרין מן התכנית (כגון רעש הנובע מתכנית המאשרת סלילת כביש או הקמת מיפעל, וזאת כאשר התכנית מפורטת דיה וניתן להסיק ממנה כבר בעת אישורה כי תיגרום למטרדים אלו), לא ניתן לתבוע בתביעת נזיקין בגין הנזקים בעטיו של המיטרד בפועל לאדם המשתמש בנכס הניזוק."
ראו גם סעיף 5 להחלטה בדנ"א 6709/16 הנ"ל עמ' 4.
היות וטענות התובע לרשלנותם הנטענת של הנתבעים, להפרת חובה חקוקה ולמטרד כרוכות בטבורן בטענות לרשלנות נטענת לכאורה של וועדות התיכנון והבניה ועוד (כעולה, בין היתר, מסעיפים 14, 15, 16, 17, 20, 21 , 27, 28 ובדגש על ס' 34 – 36 לסיכומיו) - הרי שדין התביעה להדחות.
...
לפיכך, טענת התובע כי הנתבעים אחראיים לשינוי ככל שיתבצע אף בעתיד - אינה מקובלת עליי (השווה: בר"ם 3033/17 הסיירים (אספקת דלק ומזון) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון (7/8/17) ס' 13).
באשר לתביעה כנגד נתבעים מס' 2 ו- 3, הרי דינה להידחות גם בהעדר יריבות.
לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה, וחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסל כולל של 25,000 ₪.
