צו על תנאי נגד מע"צ וצו להצטרפותה כמשיבה

לעיתים, עיונה של ערכאת העירעור בהחלטת ביניים מעורר קושי משום שאינה מכירה את התיק כמכלול כפי שמַכּירתוֹ הערכאה הדיונית, והיא בוחנת אותו בפריזמה הצרה של ההחלטה הספציפית (רע"א 368/13 הרשות הפלסטינאית נ' ליטבק נורז'יק, פסקה 12 (23.4.2013) (להלן: עניין הרשות הפלסטינאית)); לעיתים, החלטת ביניים שנראית לצדדים חשובה ביותר, בשעתה מתייתרת בהמשך הדרך, כך שהדיון הערעורי בה בעיצומו של המשפט עלול להתברר כמיותר (עניין הרשות הפלסטינאית, פסקה 9; רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקות 10-11 (20.5.2012) (להלן: עניין כהן)).

"משנקבע שבקשה נופלת בגדרי ההחלטות המנויות בצו על פי תנאיו, אין מקום לבחינתה כתלות בנסיבות המקרה הפרטני – ובכך ליצור חריג לצוו על בסיס עוצמת הפגיעה בזכויות המבקש" (עניין לוסטיגמן, פסקה 2).

עמידה דווקנית על הוראות הצוו עלולה במקרה פרטני כזה או אחר לפגוע פגיעה מסוימת בבעל דין, אשר ההחלטה הייתה בעלת משמעות בעיניינו – ונזכור כי ניתן לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין הסופי; אולם אי-עמידה דווקנית על הוראות הצוו תאיין את מטרתו, ותפגע בעיקר בבעלי הדין המנהלים הליכים שנים על-גבי שנים, בעלי הדין שכנגדם מנצלים זכותם הדיונית 'לתקוע' עוד ועוד את ההליך, ולערכאת העירעור אין די פנאי כדי לידון בעיניינם במהירות הראויה.

השופטת א' חיות: אני מצטרפת לעמדת חברי השופט נ' סולברג וכמוהו אף אני סבורה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את מועד גילוים של דוחות החקירה שבידי המשיבים 2-1 (התובעים), למצער עד לאחר הגשת תצהירי העדות מטעם המבקשים (הנתבעים), באה בגדר סוגי ההחלטות אשר על פי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט) אין ליתן בהן רשות ערעור.

...

בתגובתם לבקשה טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה ולהורות על הגשה מאוחרת של דוחות החקירה.

השופטת א' חיות: אני מצטרפת לעמדת חברי השופט נ' סולברג וכמוהו אף אני סבורה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את מועד גילוים של דוחות החקירה שבידי המשיבים 2-1 (התובעים), למצער עד לאחר הגשת תצהירי העדות מטעם המבקשים (הנתבעים), באה בגדר סוגי ההחלטות אשר על פי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט) אין ליתן בהן רשות ערעור.

בית המשפט עיין בדוחות אלה והגיע, כאמור, אל המסקנה כי על מנת למנוע פגיעה בחשיפת האמת יש לדחות את מועד גילוים למבקשים-הנתבעים, למצער עד לאחר הגשת תצהירי העדות מטעמם.

לפיכך מקובלת עליי מסקנתו של חברי השופט סולברג כי עניין לנו בהחלטה מן הסוג הנזכר בסעיף 1(10) לצו בתי המשפט אשר אינה באה בגדר איזה משלושה החריגים המנויים בסיפא לאותו סעיף.

די בפגם דיוני זה, לדעת המערערים, כדי להביא לקבלת ערעורם, בהצטרף לשאר המשגים שנפלו בפסק-הדין.

לטענת המשיבה בעתירתה המנהלית, מסרב רשם המקרקעין לרשום את פירוק השתוף בנימוק שתנאי מוקדם לבצוע הרישום הנו כי יבוצע הליך של הפקעה לפי סעיף 19 של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, וכל עוד הדבר לא נעשה, לא ניתן לרשום את הדרכים, הרשומות עדיין בבעלות פרטית, מבלי שיופיע רישום מוקדם של הערת הפקעה, לפי סעיף 19 הנ"ל. עתירה זו תלויה ועומדת בפני בית-המשפט.

המומחה מטעם המשיבה, מר בקלה, אישר, כי דרך זו נפרצה ונסללה על-ידי מע"צ (עמ' 18 ו-עמ' 19 לפרוט') וכי ההכרזה מעולם לא בוטלה.

המשיבה גם מפנה לקביעתו החד-משמעית של בית-משפט קמא (עמ' 12 בפסק-הדין) בנוגע לחוסר נקיון כפיהם של המערערים, ודרך התנהלותם במשך למעלה מ-9 שנים, כשלמרות פסקי-הדין שניתנו נגדם בכל הערכאות, הם המשיכו לעשות דין לעצמם, ולהסיג את גבולה של המשיבה בחלקות שהוקצו לה בפסק-הדין של פירוק השתוף.

דהיינו, הועדה לתיכנון ובניה מעלה הגליל אישרה היתרי בניה על השטח שבו עובר תואי דרך לא מוכרת זו. מכאן, שגם אם אין צו דה-יורה, המבטל את תכנית כ/5056, הרי דה-פאקטו תכנית זו בוטלה על-ידי היתרי הבניה שניתנו לתושבי הכפר ג'ת. עולה מעדותו של השמאי מר סלאמה מטעם המערערים (עמ' 20 לפרוט'), כי לפי התשריט שהוגש בחוות-דעת המודד מר בקלה מטעם המשיבה, אחד מבתיהם של המערערים בנוי אף הוא על תואי דרך 1, וחלק מתוואי זה עובר במיתחם אשר בו בנויים בתי המערערים.

...

גם טענת המערערים באשר להוצאות המשפט ושיעור שכר הטרחה בו חויבו על פי פסק דינו של בית משפט קמא, אינה מקובלת עלינו.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את הערעור, ומחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

בהתאם לכך אנו מורים למזכירות בית המשפט להעביר את הפיקדון שהופקד על ידי המערערים לידי ב"כ המשיבה עבור המשיבה.

בהמשך לכך, ביום 18.4.2017 הגישה המערערת בקשה נוספת להחלת צו ההפטר על חוב המזונות, וטענה כי ערבותה לחוב המזונות אינה עומדת בתנאי סעיף 69(א)(3) לפקודה, מאחר שהחבות אינה על-פי פסק דין, כאמור בהוראת סעיף זה. בתגובה לבקשה, טענה הנושה כי לפי האמור בסעיפים 1 ו-3 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, משעה שהמערערת ערבה לחוב המזונות, היא באה בנעלי החייב ועל כן היא חייבת בתשלום החוב, על כל המשתמע מכך.

לפיכך, על השופט-הפרשן לבחון גם את תכליתו של דבר החקיקה – תחילה, את התכלית הסובייקטיבית, שעניינה במטרה שלשמה ייעד המחוקק את דבר החקיקה, ואשר נלמדת בין היתר ממבנה החוק ומן ההיסטוריה החקיקתית שלו (ראו: ע"א 9111/08 הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י נ' מנהל מס שבח מקרקעין איזור ירושלים, פסקה יז (19.5.2011); דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקות 24-4 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (12.9.2017); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 264-259 (התשנ"ג)); לאחר מכן, במידת הצורך, וככל שהתכלית הסובייקטיבית אינה ברורה, אמינה ומוצקה, יש לבחון אף את התכלית האובייקטיבית, בגדרה באים עקרונות וערכים אשר ראוי כי דבר חקיקה יפעל להגשמתם – בכלל ובפרט (ראו: ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012); בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 30 (8.10.2017)).

מן הכלל אל הפרט בנסיבות העניין, דומה כי לא ניתן לייחס למערערת חוסר תום-לב או זדון, ואף המשיבים לא טענו כן. במועד חתימת הערבות בחן רשם ההוצאה לפועל את מצבה הכלכלי של המערערת, ומצאו מספק לשם ביטול צו עיכוב היציאה נגד החייב, אך ברבות השנים נקלעה המערערת להסתבכות כלכלית ולפשיטת רגל, ובית המשפט המחוזי מצא כי היא ראויה להפטר.

חברתי, השופטת י' וילנר, אליה הצטרף חברי, השופט א' שטיין, סברה כי יש להחיל את צו ההפטר על חוב המערערת.

...

יתכן שאם ערכאה קמא הייתה מודעת לתחולה זו היא הייתה מגיעה למסקנה אחרת במתן הצו.

מבלי לקבוע כל מסקנה בעניין הפרטני של המערערת, יצוין כיצד להשקפתי תחולת הסעיף האמור עשויה לפתוח פתח מסוים לטענות קונקרטיות שעשויות לעלות על ידי ההורה או הערב.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

הבקשות הוגשו במסגרת ארבעה הליכים נפרדים בעיניינם של חמישה משיבים והדיון בהליכים אלה אוחד לצורך ההחלטה בסוגיה זו. הרקע לבקשה ביום 8.6.15 ניפתחה חקירה גלויה כנגד המשיבים דרור זוננשיין (להלן: "זוננשיין"), אהרון רוני שפיר (להלן: "שפיר"), גיל בן דב (להלן :"בן דב") בחשד לבצוע עבירות שוחד וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בהקף נרחב של עשרות מיליוני שקלים וכן בחשד לבצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון.

בהמשך, לאחר שהוגשה בקשה להארכת התוקף של צוי התפיסה וההקפאה במסגרת ה"ת 67344-06-16, הליך שקבל מספר הליך חדש ושנפתח באותו העניין בדיוק, אוחד הדיון בעיניינה של סיסתמה יחד עם עניינם של המשיבים 1-3 , ותלמי נוסף כצד לבקשה במקומו של אורי ליף.

סניגורו של בן דב הצטרף לדבריהם והוסיף כי העובדה שתיק החקירה הועבר פיזית לפרקליטות אינו מלמד כלל על כך שחומר החקירה אכן נבחן ולתחושתו העובדה שלא הוצג מיסמך המלמד על היתקדמות הפרקליטות מביעה זילות בזכות היסוד של המשיבים לקניין.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.12): "הזכות לקניין פרטי היא זכות יסוד בשיטתנו...כך היה עובר לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ... כך בודאי לאחר מכן. חוק היסוד מורה – בסעיף 3 שבו – כי "אין פוגעים בקנינו של אדם". החוק הקנה לזכות הקניין מעמד חוקתי על-חוקי .

אשר על כן הנני מורה על הארכת תוקף צוי ההקפאה והתפיסה של הרכוש המצוין בנספחים לבקשות ב-90 ימים נוספים, ואולם: בעיניינו של מר גיל בן דב נכס המקרקעין בגוש 6158 חלקה 1602 המוערך בשווי של 2,310,000 ₪ ישוחרר בכפוף לתנאים הבאים: הפקדת 200,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית.

...

בעניינם של ירון תלמי וסיסתמה אני מורה על השבת 125,000 ₪ מתוך הפיקדון בבנק הפועלים סניף 586 בחשבון 175253 בכפוף לחתימה על ערבות צד ג' בסך 50,000 ₪.

מעכבת ביצוע החלטתי עד ליום 13/12/16 לצורך מתן אפשרות למי מהצדדים להגיש ערר.

המזכירות תעביר עותק החלטתי גם למספר הפקס של המבקשת כפי שצוין בפרוטוקול הדיון הקודם.

יומיים לאחר מכן, שלח עו"ד רותם מכתב נוסף בדוא"ל, ובו ציין: "באשר לשאלתך האם העבודות מבוצעות לבקשת הערייה, הרי שמבירור שערכתי עולה כי הערייה ביקשה לקדם תיכנון ובצוע של מעגל התנועה (כפי שאף עולה מהודעת מע"צ) וכן כי מוסכם על כל הגורמים הציבוריים (הן הערייה, הן מע"צ והן משרד התחבורה) כי הסדרת מעגל התנועה היא נחוצה". באותו מכתב, הודיע גם עו"ד רותם כי הערייה מסרבת להוציא צו הפסקת עבודה חדש, לאחר שבית משפט השלום בקריית שמונה, ביטל את הצוו הקודם.

בעיניין זה ביקשו המשיבות שלא לאמץ את פרשנות המשיבה 4, חברת נתיבי ישראל, להוראת סעיף 261 (ד) שהנה פרשנות המצמצמת את תחולת הסעיף הנ"ל והציעו פרשנות רחבה יותר הכוללת גם עבודות שנעשו בהרשאת חברת נתיבי ישראל גם אם לא נעשו לפי בקשתה של החברה הנ"ל. עוד נטען במקרה דנן כי יש לראות את הערייה כמי שביקשה את ביצוע העבודות וכגורם מוסמך לפי סעיף 261 (ד) הנ"ל. עוד נטען כי לעותרת עומדים סעדים חלופיים וכי התביעה בבית משפט השלום בעפולה למתן צו מניעה קבוע עדיין תלויה ועומדת ובין היתר עומדת האפשרות להגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה לביטול צו המניעה או לבקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל. כמו כן נטען כי הליכי הערר בפני ועדת הערר המחוזית כנגד ההחלטה לתת היתר בתנאים, עדיין תלויים ועומדים ויש למצותם.

אשר לשאלה האם תואם מעגל התנועה את תכניות המתאר החלות, היפנה לתגובה שבכתב ושב על טענתו כי אותה תכנית מדברת על חתכים טיפוסיים והגדרה זו אינה חלה על צומת או מעגל תנועה משום שאינם חתכים טיפוסיים.

הוא גם הצטרף לטענה כי מדובר בסכסוך עסקי בין העותרת למשיבה, על חוזה עסקי עם חברת שופרסל, הכל במסווה של הגשת עתירה בעניינים תיכנוניים.

...

נוכח כל האמור לעיל ונוכח היות עבודות הבניה נכון להיום, מעשה עשוי, לא מצאתי ליתן, לבד מצו המניעה שיחול מהיום ואילך, סעד שיורה על החזרת המצב לקדמותו כפי שנתבקש.

סיכומו של דבר הוכח בפניי כי העבודות נשוא העתירה מבוצעות ללא היתר בנייה כדין לפי סעיף 145 לחוק.

אני מחייב את המשיבות לשלם לעותרת הוצאות משפט כדלקמן: המשיבות 1-2 יחדיו- סך כולל של 5,000 ₪.