צו עיקול על מכירת עגלי בקר על ידי בית המשפט

יתר פרטי העסקה לכאורה מפורטים בכתב התביעה אולם בתמצית נטען שבשנים הרלוואנטיות מכרה התובעת אלפי עגלים שעד היום הנתבעים לא שילמו תמורתם ואלה "הוברחו" על פי הנטען על ידי הנתבעים או מי מטעמם.

הנתבעים הפנו בעיקר לחקירות רשויות המס שנוהלו בעיניינה של התובעת אשר אינן מותירות לשיטתם מקום לספק שהנתבעים לא גנבו "מלאי" ושילמו לחברה האוסטרלית מלוא התמורה בעד הבקר והצאן שבבעלותם.

ראו דברי בית המשפט המחוזי בתא (ת"א) 32686-03-12 דולביט הפקות בע"מ נ' לידור הפקות בע"מ: "המשיבה אמנם טענה טענות שונות ביחס לרווחיה לשנת 2011 וכן לרווחים גבוהים הצפויים בשנת 2012 (בין היתר נטענו הטענות בתצהיר שצורף לתגובתה) אך לא ראתה לצרף מאזנים ומסמכים רלבאנטיים אחרים מרואי החשבון שלה מהם ניתן ללמוד על רווחיה הנטענים; המנעות המשיבה מצרוף המסמכים מהוה חסר ממשי ומכאן שאני רשאית להסיק כי אין בידיה להוכיח את טענותיה אשר לאיתנות הכלכלית וכי הטענות נטענו בעלמא, שכן אי הצגת המסמכים המהותיים לסוגית הערובה מהוים כשל בהנחת תשתית ראייתית רלוואנטית לשאלת החיוב בערובה. את מצבה הכלכלי של החברה יש להוכיח באמצעות מאזנים של החברה, באישור רואי חשבון רישמיים, בדוחות לרשויות השונות ובאמצעות מסמכים שמבהירים לקורא אותם מה הוא המצב הכלכלי של החברה, כל אלה לא צורפו. בהקשר זה, אדגיש כי אמירות וטענות המשיבה לפיהן לא תהיה לה "כל בעיה" לשלם את הוצאות המשפט אינן תחליף למסמכים בהם היה על המשיבה לתמוך טענותיה".

בעיניין זה אבהיר כי בטרם החל הדיון ובטרם נבחנו הראיות,לא ניתן להתבסס על הפניית התובעת לכרטסות שלה שעה שרשויות מע"מ הטילו דופי בהתנהלותה הכלכלית, עתרו לבית המשפט בבקשה להטלת צוי עיקול ואף פסלו את ספריה (בקשה בתיק 61374-05-20 שצורפה לבקשה דנא).

...

דיון והכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסכום מידתי (ולא בסכום הגבוה שנדרש), וזאת להבטחת הוצאות הנתבעים.

בהינתן החזקה שבדין, אף לא שוכנעתי מקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות לפטור את התובעת מהחיוב בהפקדת ערובה.

שם נקבע כי : "בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד" לאור כל האמור לעיל, באיזון בין זכותה של התובעת-חברה בע"מ, לגישה לערכאות ובין זכותם של הנתבעים, להבטחת הוצאות המשפט ,שוכנעתי כי יש להורות על הפקדת ערובה מידתית (ולא בגובה 175,000 ₪ כפי שנתבקש).

על כך תעיד העובדה, כי בנסחי הרישום שצורפו על-ידי התובעת, צוין במפורש, כי מדובר "בירושה או ב-"ירושה על פי הסכם". בגדרי תביעה שהגיש נתבע מס' 1 כנגד נתבע מס' 2 ואחיו, בבית משפט השלום בנצרת (ת.א.33298-04-13), ניתן ביום 2.2.15 פסק דין בו חוייב נתבע מס' 2, יחד עם שאר הנתבעים בתביעה, לשלם לתובע-הנתבע 1 כאן, סך של 1,691,891 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית בגין חוב עבור אספקת עגלים לשחיטה.

בית משפט השלום קבע, כי הנתבעים שם, קיימו שותפות עסקית ופעלו כשותפים, יחד ולחוד, מול התובע, הם רכשו ממנו בקר לשחיטה, יחד ניהלו עמו משא ומתן ויחד התחייבו בפניו לשאת בתשלום החוב ואף נטלו כולם חלק בתשלום החובות, ולו באופן חלקי.

משניתן פסק הדין הנ"ל הגישה התובעת תביעתה, זו שלפני, לשם הבטחת זכויותיה במקרקעין, נוכח העובדה כי נתבע מס' 1, עתיד לנקוט הליכי הוצאה לפועל כנגד בעלה ואחיו, ולהטיל עיקולים על נכסיהם, בין היתר, על המקרקעין.

התובעת מפנה לנסחי הרישום שמהם עולה, כי רכישת הנכסים מהאחים נעשתה בהדרגה, כך שכל פעם שולם על ידי התובעת ונתבע מס' 2 לאחד מהאחים את כספי התמורה בהתאם להסדר, ורק לאחר מכן נעשתה ההעברה של המקרקעין על שמו של נתבע מס' 2.

ועוד טוען נתבע מס' 1, כי הטענה שלא מדובר בחוב עסקי סותרת את הקביעה של בית משפט השלום בנצרת לפיה נקבע, כי "מדובר בשותפים החבים בחוב עסקי למר פלאח"; התובעת טענה לגבי חלקת המקרקעין הידועה כגוש 18566 חלקה 39 וכי מדובר בחלקה שהתקבלה בירושה ונמכרה, ואילו נתבע מס' 2 העיד כי חלקת מקרקעין זו מעולם לא נמכרה, טענה אשר נוגדת את הסכם המכר החתום על ידו.

מדובר בתביעה אשר הוגשה בשיהוי ניכר, הרי התובעת אישרה, כי נכחה בדיונים שהתנהלו בתביעה האזרחית, בבית משפט השלום בנצרת, וכי היא ידעה על עצם עיקול המקרקעין.

שני העדים הנ"ל טענו כי קיבלו סכום של 100,000 ₪ כל אחד, בכפוף למכירת זכויותיהם במקרקעין נשוא תביעה זו, בעוד בתצהיר הראשון שצורף על ידם במסגרת התביעה והבקשה לצוו מניעה זמני, הצהירו כי קיבלו סכום של 50,000 ₪ כל אחד.

...

משהגעתי למסקנה דלעיל, אינני נדרש לבחון מותר טענות הנתבע 1.

סוף דבר לאור המקובץ הנני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסכום כולל של 8,000 ₪.

דיון והכרעה : הוראות החוק הרלוואנטיות : סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן :"הפקודה") קובע סמכות המישטרה לתפוס חפצים : " (א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה." סעיף 34 לפקודה קובע כי - "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין-מישטרה בדרגת מפקח-משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית-משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו." ההלכה הנוהגת – בית המשפט העליון עמד על ההלכה הנוהגת בסוגיית האיזונים שעל בית המשפט לבצע בעת הכרעה בבקשת אדם להחזרת תפוס בש"פ 342/06 - חב' לרגו עבודות עפר בעמ נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים (12/03/2006) : "כשם שלענין מעצר תבחן השאלה האם קימת עילת מעצר, ואם כן, האם ניתן להגשים את תכליתו באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה, כך הוא ביחס להמשך החזקת חפץ תפוס. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המישטרה; ואם כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שיחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקנין של האדם. השאלה היא, במילים אחרות, אם קימת "חלופת תפיסה" אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתיפגע פחות בזכות קניינו של בעל הזכויות בנכס.

לאחר עיון בתיק החקירה ושמיעת הצדדים מצאתי כי מן הדין להורות על המשך ההחזקה בפרות מושא כתב האישום בשלב זה ועד החלטה אחרת בידי המבקש והכל מהטעמים הבאים: מחומר החקירה עולה כי בעוד המבקש הנו מגדל בקר מורשה הרי שהמשיב 2 מעיד על עצמו כמי שאינו מגדל בקר (היה לטענתו בעבר) ואף לא העביר הפרות לדבריו עם אישור הובלה הנידרש כדין.

סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 מעגן הילכת השוק : "נמכר נכס-נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובילבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב." הגם שלא מצאתי מקום לפרט לפרטי פרטים הטעמים הראייתיים המובילים להכרעה בסוגייה זו עקב אי חקירתם של שני חשודים מרכזיים בפרשה בשלב זה , הרי שעיון בחומר החקירה מעלה כי המשיב 2 אינו עומד בתנאי תקנת השוק.

כמו כן לא מצאתי מקום לחשש אשר הועלה על ידי המשיב 2 כי המבקש יערוך השוואת DNA בין העגלים/ות שיוולדו לפרות מושא הבקשה ובכך יטעה היחידה החוקרת, מדובר בטענה בעלמא ולא הובאה ראשית ראייה בנושא.

משיב 2 טען כנגד מימצאי הבדיקות שבוצעו על ידי היחידה החוקרת אך לא הגיש כל ממצא מטעמו לסתור קביעות אלו ומכאן כי אין ממש בטענה זו בשלב זה. עוד אציין כי הגם שבית המשפט איפשר בידי משיב 2 לזמן מטעמו לעדות את האדם שמכר לו לטענתו את הפרות הוא נימנע מכך.

...

נוכח קביעותיי לעיל והשיקולים המובילים למסקנה כי דין הבקשה להתקבל הרי שעתירת משיב 2 להשמת הפרות בחזקת צד שלישי משוללת יסוד.

למעלה מן הצורך אציין כי בקשה זו תטיל עלול כספית נוספת ויקרה על כתפי המדינה שעה שמשיב 2 אינו מתחייב בשלב זה במימון עלות החזקת הפרות וטוען כי אין בידו לעשות כן בשלב זה וכן שוכנעתי כי הטיפול המיטבי לפרות יינתן על ידי המבקש הטוען ומוכיח לכאורה הבעלות בהן.

לאור האמור לעיל אני קובע כי הבקשה מתקבלת וכי הפרות מושא הבקשה ישארו בידי המבקש וזאת בתנאים שנקבעו בהחלטתי מיום 26/12/16.

עם זאת, ובשים לב להסכמת המומחים כי הגוף הזר הברזילי הנעוץ בתרמוסטט הוא מקור הכשל, נידרש מומחה בית המשפט לבחינת ההנחה שהועלתה על-ידי המהנדס מטעם התובעת וכך סיכם מסקנותיו: "ניתן לומר בודאות שמסקנותיו של המהנדס הראשי של חברת פישמן אינן נתמכות על ידי העובדות" (סעיף ו').

עיון בסעיף 10 לבקשת העיקול השנייה מלמד כי בקשה זו עניינה במשלוח שהוזמן על-ידי התובעת במסגרת הזמנה מס' 688 מיום 29.8.07, וכי הסחורה שהזמינה התובעת במסגרת הזמנות מס' 678 ו- 687 מיום 11.9.07 הוחזרה להודו בפרק הזמן שחלף מעת ביטול צו העיקול.

הנתבעת לא שיכנעה אותי כי הסחורה הוזמנה במטרה לבקש את עיקולה ומאידך האמנתי לטענת התובעת כי הסחורה הוזמנה על מנת להשתמש בה. חזוק לעמדת התובעת נמצא בהזמנות פליז 63/37 נוספות שהוזמנו על ידי התובעת והיא עשתה בהן שימוש לאחר שידעה על הפגם בפליז 90/10.

על סמך ממצאים אלו נקבע כי "נוכחות הזיהומים עלולה לפגוע בתכונות החומר (במקרה זה כושר משיכה בקר) ולכן היא סותרת את דרישות התקנים ASTM B36 ו- ASTM B248" (סעיף 3 לחוות הדעת).

סעיף 25 לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי) מגדיר "הפרה יסודית" כהאי לישנא: "הפרת חוזה שבוצעה על ידי אחד הצדדים היא יסודית, אם היא גורמת לצד האחר פגיעה, במידה השוללת ממנו מהותית את אשר היה זכאי לצפות לו לפי החוזה, זולת אם המפר לא צפה, ואדם סביר מסוגו באותן נסיבות לא היה צופה, תוצאה כאמור". אני סבורה כי אי עמידה בתקנים המקובלים בענף ביחס למוצר מסוים מהוה הפרה יסודית של חוזה הרכש שנקשר בין התובעת לנתבעת.

...

עוד מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת בסך של 3236$ בגין פגם שנפל בהזמנה 537, הקודמת להזמנות הנ"ל. בנוסף עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בנזקים העקיפים שנגרמו לה, אך בסופו של דבר חזרה בה מדרישה זו. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי הפגם הנטען בכוסיות מקורו בפס הייצור במפעל התובעת, עקב העדר אבטחת איכות ראויה על המוצרים המסופקים על ידה.

סעיף 25 לחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי) מגדיר "הפרה יסודית" כהאי לישנא: "הפרת חוזה שבוצעה על ידי אחד הצדדים היא יסודית, אם היא גורמת לצד האחר פגיעה, במידה השוללת ממנו מהותית את אשר היה זכאי לצפות לו לפי החוזה, זולת אם המפר לא צפה, ואדם סביר מסוגו באותן נסיבות לא היה צופה, תוצאה כאמור". אני סבורה כי אי עמידה בתקנים המקובלים בענף ביחס למוצר מסוים מהווה הפרה יסודית של חוזה הרכש שנקשר בין התובעת לנתבעת.

לאור האמור ביטול הזמנות הפליז 63/37 בדין יסודו ועל כן יש לדחות את התביעה שכנגד.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 38093-08-17 ישראלי ואח' נ' אש.ינ. עסקי מזון בע"מ ואח' תא"מ 40612-05-18 שם תיק ללא שמות חיסויים תיק חצוני: בפני כבוד השופטת בלהה יהלום תובעים 1. ניר ניסן ישראלי 2. ל.י. שגיא גרופ בע"מ ע"י ב"כ עו"ד איתי ברדה נתבעים 1. אש.ינ. עסקי מזון בע"מ 2. סופר אס.או.אס. 24 בע"מ 3. שמעון אטיאס ע"י ב"כ עו"ד ארקדי פולונסקי 4. ערן כהן ע"י ב"כ עו"ד יוסף בן דור פסק דין

בהמשך, הודה בחקירתו (עמ' 95 ש.5-6) כי "היה ברור כשמש שה- 265,000 ₪ שניר צריך לקבל בחזרה ואין עליהם מחלוקת זה בעת מכירת הסופר ולא מכיסו הפרטי של ערן כהן...". התובעים הפנו לפסקי דין בהם קיבלו בתי המשפט טענה כי במצבים בהם קיים חשד שגורם כלשהוא לא יוכל לעמוד בהתחייבותו ערב להן אדם נוסף והעובדה כי אין מיסמך בכתב אינה גורעת מן הערבות.

ברם, התחייבות זו מוטלת על הנתבע 3, שכן סעיף 6 להסכם הביטול קובע במפורש: "ניר ניסן ישראל יקבל בהשבה את הסך של 265,000 ₪ שהוחזקו על ידי שמעון... הסכום יושב על ידי שמעון..." ונגד נתבע 3 ניתן צו עיכוב הליכים (ר' החלטתי מיום 7.3.19), ובהיעדר אישור לניהול ההליך נגדו כאן, הרי שלא ניתן לחייב מי מהצדדים להסכם הביטול בהשבת סכום זה מכוח הסכם הביטול (טענות התובע לערבותו של נתבע 4 ידונו להלן).

אוסיף כי הסיטואציה שבה שיקים בחתימת התובע מוחזקים בידי נתבע 3 אינה סיטואציה אידיאלית, אולם נגד נתבע 3 קיים צו עיכוב הליכים ובית משפט זה לא יכול להורות בעיניינו דבר.

התחייבות זו, באה לידי ביטוי גם בהסכמת הנתבע 4 להטלת עיקול ברשום על רכב יוקרה שבבעלותו, בתחילת הליך זה, כשהתובע ביקש להטיל עיקולים על רכוש הנתבעים.

בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת עדי בר-טל ביום 14.9.17 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט והגיעו להסכמה דיונית לפיה ירשם צו עיקול זמני על זכויות הנתבע 4 ברכב מסוג מזרטי גרנד בגובה 265,000 ₪ שככל שהנתבע 4 יחויב בתשלום כספי כלשהוא בסיום ההליך, יוותר העיקול בתוקף עד לסילוק החוב הפסוק.

ראה למשל נספח 25.2 פסקה 14 אליה הפנה התובע: "אין בעיה. אני לוקח ומתחייב אבל שמע, פיתאום נהייתי ערב לזה, נהייתי ערב לזה, באתי קיני רק 50%... אני לא הבטחתי, מה זאת אומרת הבטחתי בבקר?" לא מדובר בהצהרה שאפשר לבסס עליה ערבות, היא אינה מסוימת, מוגדרת ואינה משקפת גמירות דעת כלשהיא, גם לא מאירה כמו "אני לא אעזוב אותך לשנייה. זה אני נותן לך הינה, תקליט אותי" אין בה כדי לבסס ערבות, שכן כפי שראינו לעיל, הערבות צריכה להיות ברורה וחד משמעית וכוללת את כל הפרטים הנדרשים לו היה מדובר בערבות שבכתב.

...

אני סבורה כי התאריך האחרון הוא הנכון שכן ניכר מתוכן השיחה שהיא נערכת זמן מה אחרי הסכם הביטול ואחרי שהעסק עבר לידי נתבעים 3 ו-4 ולא מיד בסמוך לו. בחינת השיחה כולה והפסקאות הספציפיות אליהן הפנה התובע (פסקאות 22, 28-30, 32, 46, 72), מלמדת כי אכן, נתבע 4 ערב לסכום הראשוני שהעביר התובע בסך של 265,000 ₪: "22. ערן: ניר, נשמה שלי. נשמה תקשיב. אני עכשיו יושב בדיוק על הנושא הזה. תאמין לי. אתה רוצה עכשיו, אני יכול לחתום לך ניר נשמה שלי, תקשיב לי טוב. אני בא, כמה שמת? 265,000? מוכן לחתום לך על ה- 265,000. תעביר את הכל אלי, תודה רבה. אני מתעסק עם כל הספקים. אני לא מוכן לחתום לך על שום דבר. אתה רוצה עכשיו אני אשלוף לך מהשרוול? זה מה שאני אשלוף לך. על כמה שמת מזומן? 265? בוא אני אהיה לך ערב על כל ה- 265,000 שקל האלה.

ומניין אמור כעת להגיע התשלום? משכך ולאור כל האמור לעיל, טענת התובע כי הנתבע 4 ערב לו אישית להשבת 265,000 ₪ להם התחייבו הנתבעים 1-3 בהסכם הביטול – מתקבלת.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע 1 195,500 ₪ ולתובעת 2 - 84,000 ₪, בהצמדה ממועד תשלום הסכומים ועד היום.