צו עיקול זמני להבטחת פסק בוררות שניתן על ידי בורר

תוך כדי הדיון בשאלה זו, בית המשפט היתייחס אגב אורחא לשאלת סמכותו של הבורר להורות בעצמו על מתן צו עיקול (בעמ' 395): "... אין חולקין על סמכותו של בית המשפט לתת סעד של עיקול זמני להבטחת הסכום, שבורר עשוי לפסוק לטובת צד לבוררות, גם כאשר הבוררות כבר החלה. הרשמת נתנה את דעתה על השאלה הנוספת, אם לבורר עצמו סמכות מקבילה להטיל עיקול זמני. התשובה על כך מוטלת בספק, על-פי לשון סעיף יז לתוספת לחוק הבוררות ... דעתי נוטה לכך, שעל-כל-פנים ביחס להטלת עיקול, סמכותו של בית המשפט היא ייחודית, ואין לבוררים סמכות מקבילה. הדבר נובע מהשוואת סעיף 16(א)(5) של החוק, המזכיר עיקול נכסים במפורש, עם סעיף יז לתוספת, שבו אין זכר לעיקול. אבל בעיה זו אינה טעונה הכרעה בעירעור זה". על אף שההתייחסות לסוגיית סמכותו של הבורר נעשתה כאמור אגב אורחא, הנטייה בספרות ובפסיקת בתי המשפט המחוזיים היא להסתמך עליה ולשלול את סמכותו של בורר להורות בעצמו על מתן צו עיקול זמני.

בית המשפט העליון עמד על כך ב- ע"א 3253/02‏ שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס, פ''ד נז(3) 405, בעמ' 410-409: "אולם אם החלטת הבורר הראשונה היא בגדר החלטת ביניים, לא הייתה מייטלס רשאית לבקש לאשרה, כללית לא נזקקה לבקשה לבטלה, ובית-המשפט לא היה רשאי לאשרה ... לפי חוק הבוררות, בית-המשפט יאשר החלטת בורר או יבטלה לפי בקשת בעלי-הדין רק אם היא בגדר 'פסק בוררות'". כך גם בפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעיניין תיחכום ט.מ. טכנולוגיה משרדית, שנזכר לעיל, בעמ' 384-383 (ההדגשות בציטוטים אינן במקור): "אפשר שצדדים לבוררות יסכימו ליתן לבורר סמכות למתן סעד זמני, אולם הסמיכה כזו תהיה מעשית רק ביחסים שבין הצדדים לבוררות וכל עוד הם מקבלים עליהם לבצע החלטות כאלה של הבורר, או מסכימים על סנקציות במסגרת הליך הבוררות. מכל מקום החלטה כזו שאין בה כדי להכריע בסכסוך או בחלק ממנו אינה בגדר פסק בוררות אלא החלטת ביניים שבית-משפט לא הוסמך לאשר או לבטלה מכוח חוק הבוררות ... ומשהחלטת הבורר ניתנה כסעד זמני (נספח יב בבש"א 3113/06), אין מנוס מהמסקנה שהחלטת הבורר אינה בגדר פסק בוררות כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבוררות. משהחלטת הבורר אינה מהוה פסק בוררות, אין בית-המשפט מוסמך לאשרה על-פי הוראות חוק הבוררות ועל-כן נכון יהיה לדחות את תובענת המבקשים לאישור פסק הבוררות". אותם הדברים נקבעו ב- ה"פ (תל אביב) 598/07 נעמן איתן - חברה להנדסה ובניין בע"מ ואח' נ' סוליד מקרקעין ופיתוח (1993) בע"מ ואח' (פורסם במאגרים - 12/11/07), בעמ' 7: "גם אם נקבל את הדיעה שפרשנות סעיף י"ז לתוספת מסמיך את הבורר להוציא צוי ביניים, לא יהא לצוים אלה תוקף כשלעצמם. לשם ביצועם יהא צריך לפנות לבית המשפט ולבקשו להשתמש בסמכותו לפי סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות ולהוציא בעצמו את הצוו המבוקש שכן אין לבית המשפט סמכות לאשר צו כזה כדרך שהוא מאשר פסק בוררות ... בית המשפט אינו מוסמך לאשר צו זמני של בורר, שכן אין בו כדי להכריע באופן סופי בתביעה או בחלק ממנה. דומה שניסוחו של סעיף 23 לחוק הבוררות אף שולל אפשרות שכזו, שכן מכוון הוא לפסק בורר שאושר שדינו כפסק דין ו'החלטה' לא נאמר. לכן אין דרך בה יוכל בית משפט לאשר צו כזה של בורר ובלי אישור לא ניתן לכפות את ביצועו באמצעות אף אחת מהרשויות המבצעות". המסקנה היא, שלאחר הגשת הבקשה לבורר להורות על מתן צוי עיקול זמניים (ולמעשה במקומה), היה על המבקש להגיש בקשה לבית המשפט להורות על מתן הצוים, מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות.

המסקנה היא, שגם בהנחה שהיה תוקף לצוו העיקול הזמני שניתן על ידי הבורר, הוא פקע בהמשך.

...

המסקנה היא, שגם בהנחה שהיה תוקף לצו העיקול הזמני שניתן על ידי הבורר, הוא פקע בהמשך.

התוצאה היא שהתובענה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה 1 שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ולמשיבים 4-2 שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתנה היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.

כן נקבע כי יתרת הסכום וצו העיקול הזמני יוותרו בתקפם עד תום הליכי הבוררות, להבטחת שכר טירחתו של הבורר להמשך עבודתו והוצאותיו, ולהבטחת פסק הבוררות.

מן הכלל אל הפרט א. טיעוניו של המבקש הן בבקשת רשות העירעור והן בתגובתו לתשובת המשיבים מתייחסים כולם לגופה של הבקשה, ובכללן טענות לפיהן שגה בית משפט קמא עת הורה לחייב את המבקש בהפקדת כספים לקופת בית המשפט, ובחייבו אותו בתשלום שכר עדים מעבר ובנגוד לקביעתו של הבורר, שלפיה שכר הטירחה יחולק באופן שווה בין הצדדים; כי בית משפט קמא שגה בכך שחייב את המבקש בשכר בורר גבוה יותר מזה שחויבו בו המשיבים, על אף שהבורר קבע כי החיוב ישולם על ידי הצדדים בחלקים שוים, ואף שגה עת החליט להטיל עיקול זמני על רכבו של המבקש כאשר ידע כי מדובר ב"רכב נכה"; כן שגה בכך שלא היתייחס לטענות המבקש בעיניין קיומו של קשר בין הבורר לבין המשיבים, ועוד.

לטענתם, גם ניסיונו של המבקש להישען על תום תקופת ששה החודשים שהוקצבו על ידי בית המשפט קמא להשלמת הבוררות, מהוה השענות על קנה רצוף, משהמבקש הוא אשר לא בחל באמצעים שלא לקיים את ההליך הבוררות במהלך תקופה זו. לדידם, לא בכדי הגישו המשיבים בקשה לאכיפת פסק הדין מיום 22/5/20 וסיום הבוררות, אשר בעקבותיה ניתנה ההחלטה מיום 4/3/21 נשוא בקשת רשות העירעור, המחייבת את המבקש בהפקדת כספים להבטחת סיום הליך הבוררות.

...

דין הבקשה לעיכוב ביצוע של החלטת קמא להידחות על הסף, ולו מהטעם שהוגשה בניגוד להחלטת כב' סגן הנשיא אליקים מיום 24/3/21, שלפיה "בקשה לעיכוב ביצוע יש להגיש במסמך נפרד". על אף שניתנה למבקש הזדמנות להגיש בקשה לעיכוב ביצוע, לא הגיש בקשה נפרדת העומדת בדרישת התקנות.

למעלה מן הצורך ייאמר כי גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחית אפוא.

"פניותיהם של המבקשים לבית המשפט, במהלך הליך הבוררות, בבקשות להפחית את שכרו של הבורר ולהעביר את הבורר מתפקידו – נדחו. המבקשים לא שלמו את חלקם בשכרו של הבורר כנדרש, ופסק הבורר ניתן רק לאחר שחלקם של המבקשים בשכר הבורר שולם על ידי המשיבים.

כן נקבע כי יתרת הסכום וצו העיקול הזמני יוותרו בתקפם עד תום הליכי הבוררות, להבטחת שכר טירחתו של הבורר להמשך עבודתו והוצאותיו, ולהבטחת פסק הבוררות.

א. המבקש טען כי בית משפט קמא שגה עת הורה לחייבו בהפקדת כספים לקופת בית המשפט עבור שכ"ט הבורר מעבר ובנגוד לקביעתו של הבורר, שלפיה שכר הטירחה יחולק באופן שווה בין הצדדים; כן שגה בכך שחייב את המבקש בשכר בורר גבוה יותר מזה שחויבו בו המשיבים, חרף קביעת הבורר כי החיוב ישולם על ידי הצדדים בחלקים שוים; עוד שגה עת החליט להטיל עיקול זמני על רכבו של המבקש כאשר ידע כי מדובר ב"רכב נכה", בכך שלא היתייחס לטענות המבקש בעיניין קיומו של קשר בין הבורר לבין המשיבים, ועוד.

...

כך יוצא לטענתו כי ישלם 10,500 ₪ בעוד שהמשיבים ישלמו 7,000 ₪ בלבד.

אקדים ואומר כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

הבקשה למתן רשות הערעור נדחית, איפוא.

לפני בקשת המבקשת למתן צו עיקול זמני עצמי על כספים המוחזקים על ידה, אותם היא חבה למשיבה מכוח פסק הבוררות שניתן ביום 22.8.2021, שאושר בינתיים בפסק בוררות בערכאת העירעור, וזאת עד לסכום התביעה בסך כולל של 9,029,252 ₪.

כחודשיים לאחר הגשת התובענה, הגישה התובעת בקשה להטלת עיקול עצמי זמני אצלה על מלוא הכספים שייקבע (אם ייקבע) שעל התובעת לשלם לנתבעת הן מכוח פסק הבוררות אשר ניתן על ידי הבורר עו"ד אסא זוהר ביום 22.8.2021 והן מכוח כל הליך או מקור נוסף עד לגובה סכום התביעה דנן.

זאת, על מנת להבטיח שיהיה בידי התובעת לממש את פסק הדין שיינתן בתיק זה וכן להבטיח גביית הכספים שייפסקו לטובתה בהליך זה. בבקשה נטען, בין היתר, שהנתבעת הפרה את הסכם הבצוע, כאשר לא מילאה אחר התחייבויותיה לרבות השלמת ביצוע עבודות הבניה ותיקון הליקויים בדירות וברכוש המשותף וזאת על אף שהתחייבה במסגרת ההסכם לבצע בשלמות את כל עבודות הקבלנות וכן לקחת על עצמה את המחויבויות של התובעת כלפי הדיירים ולפצות בגין כל נזק שייגרם ממחדליה.

...

המסקנה המתבקשת היא, שלא הוכח באופן מספק הבסיס העובדתי, לקבל את הבקשה להטלת העיקול, גם בהקשר זה. גם אם יאמר שקיימת עילת תביעה בנוגע לצו עשה שהתבקש הרי שעה שאין מחלוקת שחובת התיקון מוטלת על הנתבעת, העילה הכספית טרם התגבשה ולא בוססה דיה להנחת הדעת בשלב הזה.

אחר כל האמור לעיל, ניתן לקבוע שבאיזון המתבקש, בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות, וכן בהקשר מידתיות הסעד המבוקש על סך כל הסכום התביעה, אין מקום להטיל עיקול עצמי על כספים המצויים בידי התובעת.

סוף דבר, מכל הטעמים לעיל דינה של בקשת העיקול להידחות.

רקע; ביום 11.12.2023 הגישה שיאון בקשה לאישור פסק בוררות ובמקביל הגישה "בקשה למתן צוי עיקול זמניים ו/או להפקדת ערובה". ביום 11.12.23 הורה כבוד השופט שקד (בכובעו כרשם) על הטלת "עיקול במעמד צד אחד כנגד המשיבה (מעוז גיל – ר' ע') בסכום המבוקש, אם כי לא באופן גורף אצל כל המחזיקים [...]". הבקשה להפקדת ערובה להבטחת מילוי פסק הבוררות הועברה לתגובת מעוז גיל עד ליום 28.12.23.

מדובר בפסק בוררות סדור, מקיף ומנומק הנפרש על פני 24 עמודים, שניתן לאחר הליך מקיף במסגרתו היתקיימו 6 דיונים, הוגשו ראיות הצדדים נדונו כל הפלוגתאות והשאלות השנויות במחלוקת לרבות סוגיית קזוז המע"מ העומדת במרכז בקשת הביטול ואשר עלתה במסגרת התביעה הנגדית של מעוז גיל שנדחתה על ידי הבוררת.

...

נוכח כל האמור לעיל, גם אם אצא מנקודת הנחה שיתקבלו טענות מעוז גיל ביחס להטבת המע"מ, וביחס לריבית הפיגורים, הרי שלכל היותר יש בכך לשנות את גובה החוב לשיאון, שעדיין יעמוד כאמור על סכום משמעותי של מיליוני ₪.

סוף דבר: נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת חלקית את הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה.

החלטתי ניתנת כרשמת.