לטענתן התובע מוציא זעמו על כך שעוכב בארץ מכוח צוי ההגבלה ניתנו ע"י בית הדין שהנו רשות שיפוטית של מדינת ישראל המוסמך לתת צוים ולא על ידי בא כוח מסורבת הגט משכך אין מקום לתבוע את ציבור עורכי הדין המייצגים והפיכתם לחשופים לתביעה בעילה של נזק שניגרם לבעלי הדין בשל צו רשות מוסמכת.
הנתבעת 2 לא ידעה את מקום מגוריו התובע כאשר הגישה את הבקשה לגט בירושלים ולא חלה עליה החובה לבדוק את כתובתו של התובע במירשם התושבים במשרד הפנים שכן מאגר זה אינו פתוח בפניה ועמד בנגוד לחובתה לדאוג ללקוחתה ולעתור במהירות להגשת הבקשה לגט ולמתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בטרם יצא התובע את הארץ ולקוחתה תיוותר עגונה.
גם לאחר שהועברה הבקשה לגט לבית הדין הרבני בתל אביב, המשיך התובע בסירובו ליתן גט והעדיף לנצל את ההזדמנות להעלות דרישות כספיות מאישתו וטענה בדבר שלילת ההכרה ביהדותה של האשה על מנת להמנע מליתן לה גט.
רק לאחר שבית הדין הרבני פסק כי התובע חייב ליתן את הגט ביום 16.6.2015 ואיים על התובע בהוצאת צוי הגבלה על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) הואיל התובע בטובו להופיע בבית הדין וכתב כי הוא מסכים סוף סוף ליתן גט אך בשל תקלה של בית הדין לא סודר הגט באותו המועד.
...
עולה מכל האמור לעיל, כי דין התביעה בעילת הרשלנות להידחות.
רק משום אמירה זו דינה של התביעה לפיצוי בגין לשון הרע להידחות על הסף.
סוף דבר הוא כי התביעה נדחית כולה והנני לחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהן.
