צו עיכוב יציאה מהארץ שניתן שלא בידיעת התובע

עוד הוסיף בית המשפט, כי אם תנתן עדיפות ל"כלל ההמצאה" על פני "כלל הידיעה" עלול הדבר לפגוע במשיבים, שכן יהיה עליהם להדרש לעניין שזמנו חלף, ועל גבם יועמסו קשיי הוכחה, והדבר אף יכביד הכבדה יתרה על בית המשפט.

בא כוח המבקש היתייחס לקביעת בית המשפט, כי התברר שטענת המבקש, כי לא קיבל את כתב התביעה אינה נכונה, שכן בשל חלוף הזמן, המבקש לא זכר את ההליכים שהתקיימו בעיניינו, מה עוד שבית המשפט שגה בכך שלא בחן את עובדת אי התייצבותו של המבקש לדיון על רקע המצב הבטחוני ששרר במדינה באותה עת. כמו כן הוסיף בא כוח המבקש, כי בית המשפט היתעלם מהצהרתו של המשיב מס' 3, כי הוא גנב מהמבקש את השיקים מושא התביעה, וזייף את חתימת המבקש עליהם (וראו העתק מהצהרתו של המשיב מס' 3 מתאריך 7.12.2021, שצורפה כנספח 7 לכתב הבקשה).

אם לא די בכך, כי אז במסמך מתאריך 5.9.1996 (נספח 7 לכתב התשובה) אשר הוגש לבית משפט קמא, ומכוחו בוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגד המבקש עם פתיחת ההליך, נרשם הסכם דיוני בין באי כוח הצדדים, ולפיו יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגד המבקש, ובא כוח המבקש - אותו בא כוח אשר לטענת המבקש מחזיק בייפוי כוח מוגבל - יהיה רשאי להגיש בקשת רשות להיתגונן עד לתאריך 1.11.1996.

ואולם, הנני סבור, שלא ניתן להפעיל את שני המבחנים במנותק מהעובדה, שאנו דנים בבקשה לביטול פסק דין, המוגשת לאחר חלוף 26 שנים מעת שניתן פסק הדין, וגם עובדה זאת יש להביא בחשבון במסגרת שיקול דעת בית המשפט.

...

לאור נסיבות המקרה, אשר אינן שגרתיות, הנני מחליט לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה למבקש הרשות לערער, והערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

(ב) לצד כתב התביעה הוגשה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקש, ובית המשפט נעתר לה. באותה עת המבקש היה תושב העיר יריחו, ועתה, כך מעיד העותר על עצמו, הוא תושב ארה"ב. (ג) בתאריך 21.8.1996 התקיים דיון בצו עיכוב היציאה, ובית המשפט החליט להשאירו על כנו.

שקלתי האם לאור גובה סכום החוב כיום, יש מקום לנקוט בגישה מקלה, ולבטל את פסק הדין כנגד הפקדת סכום החוב, אך החלטתי שלא לעשות כן, ואף המבקש עצמו אף לא הציע זאת.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הערעור.

(ב) הנני מחייב את המערער לשלם למשיבים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 7,500 ₪.

הדברים נכונים ביתר שאת כאשר התובע לא ביקש לחקור את המוסר, שהתייצב לדיון בביהמ"ש. מכל מקום, די בכך שהתובע אישר שקבל את כתב התביעה כדי לחייב אותו לוודא הגשת כתב הגנה מטעמו במועד החוקי, וכדי להקים חזקת ידיעה אודות האפשרות של מתן פסק דין על יסוד התביעה בלבד, אם לא יוגש כתב הגנה במועד.

משכך, לא ניתן לקבל את טענות בא כוחו של התובע בסיכומים, שלא גובתה בראיות, כי אין לו גיס בשם שנירשם באישור המסירה, וכי אחותו לא מתגוררת בכתבות שצוינה בתצהיר המוסר.

זאת ועוד, עולה ממסמכים שהוצגו בפני, כי בטרם נתבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ, בוצעו נגד התובע הליכי גבייה קודמים כולל עיקולים בחשבון הבנק, עיקול רכב והוא אף זומן לחקירת יכולת בהוצל"פ. התובע הפנה לכך שפסק הדין שניתן נגדו בהיעדר התייצבות, ניתן לפני חלוף 45 יום מהמצאת כתב התביעה (זאת נוכח אי מניית ימי פגרה).

...

נוכח הנ"ל, אני קובע כי סך כל הנזקים שהוכחו ע"י התובעים עומדים על סך של 6,560 ₪.

לסיכום אשר על כן – אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1 ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים סך של 3,280 ₪ בתוספת החזר הוצאות משפט בסך 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,000 ₪.

עו"ד דהאן: היא הציעה לך ככה, לעשות בקשה לעיכוב צו עיכוב, לעשות צו עיכוב יציאה מהארץ? הנתבעת: אני לא ידעתי שיש דבר כזה, היא אמרה לי ].

הדעת נותנת שעל מנת להבטיח את קבלת הבקשה, וככל שכנטען ראתה הנתבעת לנגד עיניה את עיכוב יציאת התובע מן הארץ, מוטב היה לתובעת לטעון שהתובע מצוי אותה העת בארץ, באופן שמדגיש את הצורך במתן הצוו לשם מניעת יציאתו וסלוק החוב, כמי שמתגורר דרך קבע בחו"ל. לא ברור כיצד לשיטתו של התובע, טענת הנתבעת לפיה התובע אינו בארץ קידמה את עניינה יותר מהטענה ההפוכה.

...

המסקנה המתבקשת היא שדין התובענה להידחות.

סוף דבר עיון במלוא הראיות שהציגו הצדדים מעורר תחושת צער.

בית המשפט סבור עוד שיש לשאוף לצנן את אווירת המדון בין הצדדים, ומוצא בריסון ההוצאות תרומה, גם אם צנועה, לקידום שאיפה זו. על בסיס כל האמור והנקוב בפסק הדין, נקבע כדלקמן: התביעה נדחית.

לאחר שניתן צו עיכוב היציאה במעמד צד אחד, רכשה הנתבעת כרטיסי טיסה והביאה את שתי הבנות הקטינות ארצה, ללא ידיעה וכפועל יוצא מכך, ללא הסכמה של התובע.

...

לאור האמור יש לפעול ע"פ הקבוע בחוק, ובהתאם לכך אני מורה על החזרת הקטינות לX לאלתר ולא יאוחר מיום 18.7.23.

לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע בסך 20,000 ₪.

התובע הציג התכתבויות בין ההורים, המעידות על כך בבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ.

אין ממש בטענת הנתבעת כי לא יכולה היתה להוציא לקטין דרכון אוקראיני ללא הסכמת האב, כפי שראינו כי הוציאה לו דרכון ישראלי, אשרת שהיה, ויתר הפעולות שביצעה מאז הביאה אותו ארצה ללא ידיעת התובע או הסכמתו.

...

אני קובעת כי די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת הרחיקה את הקטין ממקום מגוריו הקבוע תוך הפרת זכויות המשמורת, למצער על בסיס הסכמתה בהתנהגות לחיי הקטין אצל אביו במשך לא פחות מחמש שנים.

הסכמה כזו לא השתכללה, ואני דוחה את הטענה לפיה משלוח הצעת הפשרה מהווה הסכמה להרחקה או לאי ההחזרה או השלמה עימן לאחר מעשה (סעיף 13(א) לאמנה).

אני קובעת כי תיאור המצב בו הקטין ואביו מסתתרים במקלטים ומרתפים, אינם שוהים בדירה, ישנן אזעקות, הלימודים הינם מקוונים, ונגרמת ירידה בלימודים, הקטין אינו יכול לצאת מהבית, ולכן אינו עוסק בפעילות גופנית, אינו מקבל טיפול רפואי מעידים על סיכון לנזק חמור, המהווה חריג לחובת הרשויות להורות על השבתו למקום מגוריו הרגיל.

אשר על כן אני דוחה את עתירת הנתבעת למנוע החזרת הקטין לאוקראינה על בסיס אלימות או הזנחה של אביו.

כסעד ביניים, ועד להחלטה אחרת על ידי בית המשפט המוסמך, אני קובעת כי הקשר בין הקטין לאב יתקיים יום כן יום לא בשיחת וידיאו בשעה 19:00, והנתבעת היא האחראית לקיום השיחה.

עם זאת, ולאור קביעותיי בעניין התנהלותה בהרחקת הקטין בניגוד לסירוב אביו, המעבר ממדינה למדינה, והנסיון בפועל לנהל את תיק המשמורת בישראל חלף הליך שנפתח באוקראינה כדין, אני קובעת כי התביעה נדחית, ללא חיוב בהוצאות משפט.