בהקשר זה לא נמנע מלהודות על האמת כי גם בית דיננו לא נימלט ממכשלה בעיניין זה, הן בנוגע למועד קיום הדיון בעירעור, שגם בבית דיננו נקבע במזכירות בית הדין לפי אילוצי היומן ושלא בהתאם להוראת סעיף 4ב2(ג)(3) לחוק השיפוט, הן במתן פסק דין זה באיחור קל ביחס להוראת סעיף 4ב2(ג)(4) לו.
ועם האמור אף בכל הנוגע לסטיות אלה מהוראת המחוקק מוטלת אחריות אף על המערער עצמו ועל בא כוחו, שהפעם אומנם ביקש להקדים את מועד הדיון אלא שלא זו בלבד שלא ציין להוראת החוק האמורה ובמקום זאת בחר להאשים את בית הדין, ללא יסוד וביותר מקורט של חוצפה, כי מועד הדיון נקבע למועד מאוחר בכוונה תחילה, ממניעים פסולים וכדי לפגוע בו (וכאמור אין מדובר במועד מאוחר באופן חריג אלא בחוסר תשומת לב לצורך להקדים את המועד באופן חריג) כי אם גם ציין כי ההקדמה מבוקשת מאחר שהדיון הוא בשאלת עיכוב יציאתו מן הארץ ובטענת סמכות לגביה – מה שהטעה ככל הנראה את דיין בית דין זה (שאינו אחד מהחתומים מטה ושלא ישב בפועל בדין בעיניינם של הצדדים) וסיכל במידה רבה את האפשרות כי ישים לב כי לא מדובר בצורך להקדים את המועד הנובע מן הנימוקים האמורים גרידא אלא בכזה המתחייב מחריגות ההליך ומהוראת החוק, ולפיכך הביאו לקבוע רק כי המזכירות תקדים את מועד הדיון ככל שיאפשר זאת היומן.
בית הדין קמא הסתמך בהחלטתו, כאמור לעיל, על מכתביהם של שני בתי דין בחו"ל, אך את מסקנותיו השתית בעיקר על מכתבו של 'בית דין אבן העזר' שעל פיו קבע בית הדין קמא כי מאחר שהבעל זומן לבית הדין האמור כמה פעמים החל בג' בטבת ולא התייצב לפניו עד ה' בניסן, המועד שבו הוצא נגדו צו עיכוב היציאה, הרי שהתקיים התנאי האמור בחוק "לא התייצב לפני בית הדין במשך ארבעה חודשים מיום שזומן על ידי בית הדין" ובית הדין קנה את הסמכות.
לאמור צירף בית הדין קמא סניפים נוספים:
לעניין טענת האיש על אי־הגעת ההזמנות לידיו העלה בית דין קמא חשש כי מדובר בשקר, ואף לעצם טענת הסמכות כי נטענת היא בחוסר תום־לב שכן אם אכן פועל הבעל בתום־לב והוא 'ציית דין' – מדוע לא ייתן גט לאשה וימשיך את הדיונים בחו"ל בשאר העניינים? ואם על כך ישיב כי רצונו בשלום בית – "למה לא פעל זמן כה רב להשיב אליו את אישתו עד שגילה שיש נגדו עיכוב יציאה?!"
כאמור הבעל מערער על החלטת בית הדין.
כך או כך, עיכוב היציאה האמור הוא כבר מעשה עשוי וכפי שטענה המשיבה בסעיף 15 לתשובתה לערעור, ובצדק, אף תוקפו של צו זה פג זה מכבר, ועיכוב היציאה התקף כעת הוא זה שמכוחו של צו עיכוב היציאה השני שניתן לאחר דיון במעמד שני הצדדים ומשכך אין משכו מנוגד להוראת החוק או התקנות.
בהמשך כתב עירעורו טוען המערער נגד האפשרות כי בית הדין הרבני בישראל מוסמך לידון בעיניינם של הצדדים מכוחו של סעיף 4א לחוק השיפוט או מכוחו של סעיף 4ב1(א)(1) לו – טיעון שאין כלל צורך לידון בו שהרי, וכפי שציינה המשיבה בסעיף 21 לתשובתה לערעור, לא על סעיף זה השתית בית הדין קמא את החלטתו בדבר קיומה של הסמכות, אלא על סעיף 4ב1(א)(2) לחוק זה (וייתכן שיש מקום לבחון גם את קיומה של הסמכות מכוחו של סעיף 4ב1(א)(3) שהוזכר לעיל וכפי שייאמר עוד להלן).
...
אנו מצידנו נעיר ונציין כאן כי במועד הגשת הבקשה לעיכוב יציאה לא הוגשה עדיין תביעת גירושין אלא בקשה ליישוב סכסוך ועימה בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים שלה נעתר בית הדין בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום עצמו.
ניכר וברור מדברי בית דין אבן העזר כי נקט בכל האמצעים הסבירים והאפשריים מבחינתו כדי להמציא למערער את ההזמנה וכי להבנתו 'יצא ידי חובתו' בעניין זה.
כך סבר גם בית דין קמא שאף הבהיר והטעים כי אם אמצעים אלה לא הועילו ולא הביאו את המערער להתייצב לפני אותו בית דין, ובהתחשב גם בהעדרה של יכולת אכיפת ההתייצבות בו, יותר מסביר הוא 'החשש' כי גם בעתיד לא יתייצב לפניו ולא כל שכן שלא ייתן גט גם אם יחויב בו – חשש שהוא העומד בבסיס חקיקה סעיף 4ב1 לחוק ושההנחה בדבר קיומו בנסיבות אלה היא העומדת בבסיס ההוראה בדבר קום הסמכות במקרה של אי־התייצבות לפני בית הדין שבחו"ל.
וכך, בנסיבות המתוארות ולאור כל האמור לעיל, סבור גם בית דיננו.
לפיכך ולאור כל האמור פוסק בית דיננו ומורה:
הערעור נדחה.
נוכח האמור היה מקום להורות על חיובו של המערער בהוצאות המשפט של הליך זה. אולם לפנים משורת הדין – ובהתחשב גם בהערות שמצאנו כי יש להעיר, למרות האמור לעיל, על כמה מדבריו של בית דין קמא ועל כמה פרטים בנוגע לניהול ההליך שבשלהן ייתכן שהיה מקום לטעות ולסבור כי טעה בית דין קמא גם במסקנתו וממילא אין לראות בערעור זה ערעור סרק – אין אנו מורים על כך.
נוכח האמור תושב למערער הערובה להוצאות שהפקיד בקופת בית הדין.