צו מניעה קבוע נגד חניה בלתי חוקית

עוד הועלו טענות לגופו של פסק דין עכו לרבות לעניין מבני המשק, שימושם ואיכלוסם שלא מצאתי להדרש אליהן מעבר לעצם ציון העלאתן; מחלוקת כספית אינה יכולה לעמוד כנגד האנטרס הצבורי שבפיתוח היישוב שלומי; מעשי הנתבעות אינם מהוים לשון הרע וככל שייקבע שכן הרי שעומדות להן ההגנות הקבועות בחוק לרבות הגנת "אמת דברתי", סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע והגנת תום הלב; הנתבעות לא פגעו בפרטיות התובע, לא הפרו חובה חקוקה ולא פגעו בזכות חוקתית שעה שמדובר במקרקעין המצויים בבעלות המדינה.

ניתן היה להתרשם במהלך עדותו כי התובע ער לכך שפעולות שונות שבוצעו על ידו במקום אינן חוקיות לכאורה והוא ניסה לצמצם את הדברים ולהסיט את תשובותיו כל העת לכוונם אחרים על מנת להמנע מהתמודדות עם הדברים.

בזהירות המתחייבת אציין כי אפשר והדברים מוסיפים רובד נוסף להיבט תום הלב של התובע כמבקש הסעד, שגם הוא היבט נכבד בעת בחינת סעד מסוג זה. מתן צו מניעה קבוע הוא סעד מן היושר שבו עיקרון תום הלב הוא שיקול רלבאנטי במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט (ר' ע"א 634/61 מקיטן נ' מקיטן; רע"א 6339/97‏ רוקר נ' סלומון, פ''ד נה(1) 199 (2009) ; רע"א 7911/10 עו"ד יהודה רסלר נ' חנה תירוש (נבו 22.11.2010)‏‏.

לא כל שכן, כאשר הסעד המבוקש למתן צו מניעה קבוע מופנה נגד רשויות המדינה והבעלים הרשומים של הזכויות במקרקעין מושא ביצוע העבודות שעוררו את התביעה.

...

גם טענות התובע כלפי הנתבעת 3 חסרות כל בסיס ודינן להידחות.

לסיכום, טענות התובע כלפי הנתבעות האמורות – נדחות וכפועל יוצא מכך: התביעה נדחית.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעות 1,3,4 - נדחית.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 66138-01-22 ורדי נ' מדינת ישראל,מינהל התיכנון-משרד הפנים ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת עמיתה זהבה בוסתן עותרים מאיר ורדי משיבים 1. מדינת ישראל,מינהל התיכנון-משרד הפנים 2. ועדת ערר מחוזית לתיכנון ולבניה מחוז מרכז משיבים 1-2 ע"י עו"ד שרון לייב פלג 3. ועדה מקומית לתיכנון ובניה נתניה ע"י עו"ד נמרוד טויסטר 4. שמואל דדש 5. הילה כחלון 6. חן חנה כלפון 7. אור גנון 8. יונתן יהודה יוס ממן משיבים 5-8 ע"י עו"ד גל כלפון החלטה

ביום 30.12.21 הגיש המבקש בבית משפט השלום בנתניה תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד הבניה המבוצעת על ידי דדש בחלקה 811 בטענה כי הבניה מתבצעת בהתאם להיתר בניה לא חוקי שניתן בנגוד לתכניות בנין עיר החלות על האיזור ואף בשל מיטרד ליחיד שגורמת הבניה למבקש (להלן "התביעה האזרחית").

...

באשר לסכום הערובה סבורני כי הסכום שנקבו בו המשיבים 5-7 הינו מופרז.

לאור האמור, ולאחר שקילת כלל השיקולים הנדרשים, אני קובעת כי סכום הערבות יעמוד על 30,000 ₪.

סוף דבר אני דוחה את בקשתו של המבקש לצו ביניים.

התביעה, בעלי הדין והסעד התובעת עותרת לצוו מניעה קבוע המורה לנתבעת 1 (או לנתבעים 2-3), להמנע מניתוק זרם החשמל לדירתה עד להסדרת חיבור עצמאי (חוזה נפרד וחיבור עצמאי לאספקת חשמל לדירת התובעת).

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מניעת האפשרות לניתוק חיבור החשמל הבלתי חוקי, חושפת אותה ואת הנתבעים המתגוררים בדירה למשך פרק זמן בלתי ידוע, לכל הסיכונים הבטיחותיים וכן לנזקים העלולים להגרם מאותו חיבור בלתי חוקי, ובעיקר שעה שהתובעת פיצלה את דירתה בקומה השנייה לשתי יחידות דיור, ובכך הגדילה את צריכת החשמל ואולי אף הדבר מונע בשל כך את האפשרות להכשיר את חריגות הבנייה.

הוכח שהוי בלתי סביר מצד התובעת ומשפחתה בטיפול בהסדרת חריגות הבניה במהלך חקירתה הנגדית נישאלה התובעת מדוע המתינה במשך שנים רבות בכל הקשור להתחלת הטיפול בהסדרת חריגות הבנייה בדירתה, אולם התשובות שספקה לפשר השהוי בו נקטו בעיניין היא ומשפחתה לא היו משכנעות (פ' עמ' 5 ש' 11-29): "ש. קיבלתם מכתב ב- 26/6/06 (נספח ג' לתצהיר שרה אלמקייס) ממי שהיה בזמנו מנהל אגף רשוי ושם נכתב לכם מפורשות שקיימת שתי יחידות דיור שלא על פי התוספת המאושרת ותוספות בנייה שלא על פי התכנית המאושרת, המכתב מופנה אל חלפון חנה. את מכירה אותו ?

המסקנה המתבקשת: דין התביעה נגד הנתבעים 1-3 להדחות לאור כל הטעמים שפורטו לעיל, מתבקשת המסקנה כי התובעת לא הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי קיומה של זכות שבדין שיש בה כדי להצדיק את מתן הסעד המבוקש בתביעתה.

...

המסקנה המתבקשת: דין התביעה נגד הנתבעים 1-3 להידחות לאור כל הטעמים שפורטו לעיל, מתבקשת המסקנה כי התובעת לא הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי קיומה של זכות שבדין שיש בה כדי להצדיק את מתן הסעד המבוקש בתביעתה.

סוף דבר מכל האמור לעיל נחה דעתי לדחות את התביעה, וכך אני מורה.

שקלתי בדעתי, ואני מחליט להימנע מפסיקת הוצאות.

ביום 29/4/19 הגישו המשיב ובני משפחתו תביעה לצוו מניעה קבוע נגד העותרים או מי מהם.

ביום 21/2/21 הוציא ראש העיר (המשיב 2) נגד העותרים ואחרים, צו לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א – 1981, לסלק ולפנות את כל כלי הרכב של העותרים ואחרים החונים בחנייה המשוייכת למגרש 15.

תכנית התימרור אינה חוקית; פוגעת בשויון שכן היא מפלה את המשיב ומשפחתו לטובה, לעומת העותרים ושאר הציבור; חותרת תחת עיקרון חוקיות המינהל, ומערערת את אמון הציבור ברשויות השילטון.

גם לו הייתה תקנה כאמור, היא אינה רלוואנטית, שהרי שטח המריבה בודאי איננו חנייה פרטית של המשיב, ולמשיב אין כל זכות בו, לא מכוח בעלות, ולא מכוח הסכם שכירות, כך שלא ניתן היה להציב במקום תמרור או שלוט מכוחה של תקנה זו, גם לו הייתה קיימת.

...

לסיכום, אני מקבל את טענת העותרים כי רשות התימרור המקומית לא הייתה רשאית לקחת שטח שבבעלות ציבורית ו"לשייך" אותו/להפוך אותו כמעט לקנינו הפרטי של המשיב, וכי תקנה 18, המסמיכה אותה לקבוע הסדרי תנועה, אינה יכולה להוות מקור סמכות לכך, הואיל ואין המדובר כאן ב"הסדר תנועה".

באשר לסעד הנוסף שנזכר בעתירה, להורות לעירייה לפנות את "פלישתו" של המשיב לשטח החנייה, ובכלל זה להורות לו לעקור את העצים ששתל בשטח הזה ולהסיר עצמים שונים המפריעים לחנייה, בהיותם תופסים חלק מהחנייה ומונעים חניית הציבור בה, אינני נעתר לבקשת סעד זה. אפנה בנקודה זו אל – "ההלכה שקנתה לה שביתה בשיטתנו, לפיה הרשות המבצעת היא זו שמופקדת על מדיניות האכיפה נגד בנייה שלא כדין וקביעת סדרי העדיפויות בגדרה, ולכן בתי המשפט יתערבו בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בעניינים אלה רק במקרים חריגים ונדירים בהם הוכח כי הן מתנערות לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק או כשהתברר כי נפל פגם מהותי אחר בהחלטות שקיבלו" (עע"מ 4340/19 אורנשטיין נ' שר האוצר, בפיסקה 21).

לסיכום, אני מקבל את העתירה חלקית, במובן זה שאני מורה לעירייה ולרשות התימרור המקומית למחוק, בתכנית התימרור הכללית של העיר קלנסואה, את המלים: "החניות שייכות למגרש מס' 15". העירייה, הוועדה המרחבית, ורשות התימרור המקומית יישאו בהוצאות העותרים בסך 8,500 ש"ח. המשיב 6 יישא בהוצאות העותרים בסך 8,500 ₪.

ביום 16.11.2020 הגיש התובע תביעה ל"צו עשה (סילוק יד), צו הריסה, צו מניעה קבוע".

לא רשות ולא שימוש ולא חנייה ולא מחסן , אלא הפרדה מוחלטת בין כל קומה וקומה .

בהקשר זה יצוין כי הלכה פסוקה היא, כי חזקה על בעל-דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, וככל שנימנע מהבאתה אף שהנה רלוואנטית ובהישג ידו, מבלי שיש באמתחתו הסבר סביר לכך, חזקה היא שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו.

...

לסיכום, התובע טען והוכיח כי גם אם הנתבע קיבל רשות מאביו הרי רשות זו בוטל מיד עם מות אביו .

ראה לעניין זה הערת בית המשפט כאמור בש' 12-17 בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 27.6.2023 לפיה " לפי חוק הירושה אין תוקף לצוואה שלא ניתן צו לקיומה. נוכח מה שבית המשפט אמר קודם לגבי תיקים ישנים, אין לבית המשפט שום כוונה לעכב את בירור התביעה בתביעה בתיק זה, עד שתוגש בקשה לצו קיום צוואה. בזהירות הראויה הוצג לצדדים לשקול את האפשרות לפיה התביעה תימחק, תוגש בקשה לרשם לענייני ירושה לצו קיום צוואה ולאחר סיום ההליכים בנוגע לצוואה, יוכל התובע במידת הצורך, להגיש תביעה חדשה כאשר חוות הדעת וכתבי הטענות שהוגשו בתיק זה יוכלו לשמש במסגרת התביעה החדשה" הבאתי בחשבון גם את עדותו של התובע אשר אין בה אלא לחזק את המסקנה אליה הגעתי.

כאן המקום להדגיש כי בעבר במסגרת החלטתי מיום 10.6.2021 עמדתי על מחדל זה עת ציינתי במסגרת אותה החלטה " לא ברור מדוע לא צורפו לתביעה על בעלי הזכויות בבנין בהתאם לצוואת האב ובפרט האח ". [ההדגשה אינה במקור נ.ז].

אינני מתעלם מהאמור בסעיף 1 להחלטתי מיום 15.3.2022 שניתנה בגמר הדיון בה נקבע " לאחר ששמעתי את הצדדים התרשמתי כי נוכח האמור בעמ' 1 של החלטתי מ- 10/6/21 שורות 15-17 אין עניין אמיתי למי מבעלי הזכויות האחרים בקרקע להצטרף להליך ומדובר בסכסוך הנוגע רק לצדדים להליך שלפני ולילדיהם..." אך אין בכך בכדי להצדיק את מחדל התובע לזמן אותם כעדים מטעמו ולהגיש תצהירים מטעמם ככל ויש ממש בטענותיו כפי שהעיד בחקירתו הנגדית.

אך לצרכי הכרעה בתביעה דנן, לא הוכח בפני כי לתובע זכויות קנייניות במחסן באופן המצדיק להיעתר לעתירתו בכל הנוגע לסילוק ידו של הנתבע והכל כפי שהובא ופורט לעיל.

סיכום ותוצאה דין התביעה להידחות .

נוכח המסקנה אליה הגעתי, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.